הלידה האצילית שלי

טוב, הגיע הזמן לספר את סיפור חווית הלידה שלי

אני ממליצה  למי שיודעת שצריכה לעבור לידה קיסרית לקרוא את סיפור הלידה שלי, כדי לדעת שאפשר ללדת קיסרי בצורה פעילה, מעצימה ונהדרת, ואולי זה יעזור לך גם לדעת שאפשר לבקש ולדעת שכדאי לבקש ולדעת מה לבקש כך שגם הלידה שלך תהיה חוויה מרגשת ונפלאה, ואפילו – לאט לאט יתחולל שינוי גם בלידות קיסריות והן יהפכו ליותר ויותר לידות קיסריות פעילות..

הכנות מקדימות

אז נתחיל בכך שנקבע לי תאריך ללידה בניתוח קיסרי באיכילוב ב- 26.10.14. מרגע שנקבע התאריך, העובדה שאלד בלידה קיסרית הפכה לעובדה מוגמרת, והיה עלי למעשה להשלים עם הרעיון. בעצם, אני חושבת שבפועל השלמתי עם הרעיון עוד קודם, אבל מרגע התאריך, אמרתי לעצמי – זהו, זה מה שיש ואני צריכה להתכונן לזה הכי טוב שאפשר בכל המובנים ובכל הרבדים. צחקתי עם הדולה שלי, (אורית הלפגוט) שהאפשרות היחידה ללדת טבעי (ובלי אפידורל כמובן) היא אם תתפתח לידה בבית ואני לא אספיק להגיע לבית החולים, מה שכמובן לא קרה.

כדי שחווית הלידה תהיה כמו שאני רוצה, ושאהיה שותפה פעילה, או מה שנקרא שאחווה "לידה קיסרית פעילה" (למרות שהביטוי הזה נשמע כמו אוקסימורון) הכנתי תכנית לידה. החלק הזה היה חלק פרקטי מאוד – ישבתי וחשבתי מה ואיך אני רוצה שהלידה תהיה, והעלתי את הרצונות שלי על הכתב, בתקווה שהצוות הרפואי יקשיב לי וישתף איתי פעולה. כתבתי כל מה שרציתי, גם אם ידעתי שזה לא אפשרי, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה בפועל, ו'אם לא מנסים – בטוח מפסידים' (גרסה אחרת למשפט הזה טוענת ש"את ה'לא' כבר יש לי). בנוסף הכנתי את הגוף ללידה על ידי דיקור שהייתי בו ביום שישי לפני הלידה ונטילת ארניקה בגלובלים ערב לפני הלידה (מומלץ להתיעץ עם המואופט/ית על המינון הנדרש לכל אחת). את הנפש הכנתי על ידי שינוי הטרמינולוגיה מ"ניתוח" ל"לידה", ומ"קיסרית" ל"אצילית". ארגנתי מעגל חברות ואנשים קרובים ותומכים, שידעתי שהן איתי לפני ובמהלך הלידה, ובנוסף ניסיתי להיות כמה שיותר במנוחה ובשלווה וברוגע, עם כל ההתרגשות (והחששות) שהלידה והמפגש שלי עם התינוקת שלי הולכים ומתקרבים.

26.10.14  – יום הלידה (38+6)

התייצבתי באיכילוב בשש וחצי בבוקר (תזכרו את השעה הזו, שש וחצי בבוקר!) כשאני בצום מחצות. הגעתי למיון נשים ביחד עם אמא שלי, אורית הדולה הצטרפה טיפה אחר כך ו- ל', חברה טובה הצטרפה גם היא, כדי להיות עם אמא שלי במהלך היום הזה, כי אבא שלי היה בחו"ל. במיון קיבלו אותי די מהר. עשו לי מוניטור ועוד כמה בדיקות קלות, הלבישו אותי בכותונת היפה שלהם, שמו על היד שלי את סרט הלידה ושיגרו אותי למסדרון להמתין.

ביום שישי כשהייתי במיון לבדיקות והכנה ללידה, קבעתי את השעה המוקדמת ביותר האפשרית, מתוך כוונה להיות בין הראשונות שילדו באותו היום ולא לחכות עד שקיעת החמה כשאני בצום ובמתח לפני הלידה. אבל איך אומרים – כוונות לחוד ומעשים לחוד. אחרי ההתארגנות במיון העבירו אותי לחדר המתנה במחלקה ב', אליו הצטרפו לאט לאט בנות נוספות שהמתינו גם הן ללידה קיסרית.

החדר היה די נוח, היו בו כורסאות נוחות ומפנקות, פינת תה קפה (לאורחים, אני בצום) וחלון שאפשר היה לראות איזושהי חצר פנימית של איכילוב וטיפה של שמש. הטיוי לא עבדה אבל יותר טוב ככה, אפשר היה להיות במנוחה ובשקט (יחסי). וזהו, התחלתי והמשכתי להמתין.. ולהמתין.. ולהמתין…

פעם בארבעים דקות בערך הגיעה אחות לקרוא לבאה בתור. עם הכניסה שלה לחדר עלה מפלס הציפיה שאולי היא באה לקרוא לי, ויחד איתו ירד מפלס האכזבה כשקראו למישהי אחרת. אז ככה המתנתי כשהשעות עוברות להן, כולן נקראות בזו אחר זו ורק אני נשארת עם הבטן ההריונית שלי בחדר ההמתנה. בחלק מהשעות נחתי, בחלק מהשעות הסתובבתי עם אורית במחלקה – הלכתי עם אורית לסחוט קצת קולסטרום לתינוקת שלי, הלכתי עם אורית לעשות לי רפלקסולוגיה באמצע מסדרון המעבר בין חדרי הלידה למחלקות (הזוי, אבל לא היה אכפת לי מאפחד), הלכתי המון פעמים לעשות פיפי, הסתמסתי עם מעגל התמיכה שלי ועדכנתי שאין חדש, חוויתי צירים שבאו והלכו, החלפתי שלוש פעמים את שקית האינפוזיה ששמו לי, נשברתי ובכיתי, ובעיקר – המתנתי.

בצהריים (אני חושבת שזה היה בסביבות שלוש?, זוכרים – הגעתי בשש וחצי בבוקר!) הגיעה האחות וקראה לבאה בתור – זו הייתי אני. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שלכולן כבר קראו לפני ולא היתה אפחת אחרת שהמתינה חוץ ממני.. כשהאחות קראה לי העלו אותי למיטה וסניטר לקח אותי במסדרונות איכילוב לחדרי הניתוח, כשאמא, ל' ואורית רודפות אחרי המיטה שלי. הנסיעה לא היתה ארוכה וכשהגענו לשם הכניסו אותי למסדרון פנימי שמוביל לחדרי הניתוח, כשמולי הדלת הנכספת..

ו – מה עשיתי במסדרון הזה? נכון! המשכתי להמתין… במסדרון מותר היה מלווה אחד, אז ברוב הזמן אורית היתה איתי, ופעם בכמה זמן נתנו לאמא ול-ל' להתגנב ולהיות איתי כמה דקות. היה קצת הרבה קר אז איזו אחות נחמדה הביאה לי סדינים מחוממים שעזרו לחצי שעה עד שהתקררו בחזרה. המתנתי במסדרון הזה איזו שעה פלוס (כשממתינים משש וחצי בבוקר מימד הזמן הופך ללא רלוונטי, אז יכול להיות שהמתנתי יותר או פחות..), כשבמהלך הזמן הזה הגיעו למיטב זכרוני שלושה רופאים שהציגו את עצמם "שלום אני ד"ר <לא זוכרת מה שמו> ואני אהיה זה שאנתח אותך". עם כל הצגה שכזו הגבתי ב"נעים מאוד,  אני…, והמשכתי בהעברת מסר שיש לי תכנית לידה ואשמח אם נוכל לשוחח עליה. שני רופאים היו נחמדים והסכימו לשמוע את הבקשות שלי ואפילו הגיבו בחיוב לחלקן, רופא אחד ענה לי "את יכולה לזרוק את התכנית שלך לפח" . האמת, הייתי המומה ובתמימותי שאלתי אותו "למה?" והוא ענה "כי זה ניתוח קיסרי ולא תכנית כבקשתך". התעקשתי שלפחות ישמע מהן הבקשות שלי, והוא אכן הסכים והתרצה לשמוע. למזלי בסוף לא הוא זה שניתח אותי, אז הרופא הספציפי הזה לא כל כך רלוונטי, אבל המקרה הזה בא ללמדנו שיש רופאים ויש רופאים…

אין לי מושג מה קרה במהלך ההמתנה הזו, להירדם לא ממש הצלחתי, אז פשוט העברנו את הזמן. בשלב מסוים הכניסו אותי מאחורי הדלת הנכספת לכמה דקות, ובא רופא נוסף שהציג את עצמו כמי שיבצע לי את הניתוח. הגיע גם המרדים שתיחקר אותי בסט של שאלות, ונתנו לי לחכות עוד כמה דקות. במהלך הזמן הזה הגיע איזה רופא שאמר לי "כבר מגיע תורך" ואני הגבתי ב "נו יאללה, אני כבר מחכה מהבוקר". כנראה שהתגובה הזו שלי לא היתה תגובה מוצלחת כי הרופא התרגז ואמר לי "מה זה יאללה, אנחנו לא בשוק פה". התנצלתי בבושת פנים על הדיבור החוצפני שלי, וחזרתי להמשיך ולהמתין שיכניסו אותי לחדר הניתוח.

ואז – הפתעה! הגיע ניתוח חירום ו- הוציאו אותי בחזרה מאחורי הדלת הנכספת להמשיך ו- להמתין… אז המתנתי.. אני חושבת שאין צורך שאפרט את נדנדת ההתרגשות והרגשות שהייתי בתוכה בכל ההמתנה הזו מאחורי ומלפני הדלת הנכספת, את האכזבה שהוציאו אותי בחזרה ואת ההבנה שאני עדיין צריכה להמשיך ולהמתין.. לא היתה לי כמובן שום ברירה, ניסיתי לחשוב מחשבות חיוביות (סטייל הכל לטובה, הכל בכוכבים וכד') ופשוט המשכתי להמתין. בשלב מסוים הגיע מנהל חדרי הניתוח (נראה לי, מרוב רופאים שהציגו את עצמם אני לא זוכרת מי זה מי) שבא ופשוט אמר לי "תשמעי, אני פשוט רוצה להתנצל בפניך על ההמתנה הארוכה שאת חווה.. אין לי משהו אחר להגיד, אלא רק להתנצל"..

הלידה עצמה

זהו, עכשיו באמת הגיע תורי. הכניסו אותי מאחורי הדלת הנכספת והעבירו להמתנה (קצרה הפעם!) לפני דלת חדר הניתוח עצמו. בהמתנה הקצרה הזו הגיע כל הצוות הרפואי והציג את עצמו, ואני הצגתי את עצמי ואת תכנית הלידה שלי. בחמש וחמישה (אני זוכרת את השעה הזו כי שאלתי את האחות מה השעה והיא אמרה לי "חמסה חמסה" ) נכנסתי לחדר הניתוח (שמרגע זה יקרא "חדר לידה") והתבקשתי לעבור מהמיטה שלי לישיבה על מיטת הלידה. המרדים הציג את עצמו שוב והסביר מה הוא הולך לעשות לי וכמה אם בכלל זה יכאב לי. בשלב הזה אסור לאף אחת פרט לצוות להיות בחדר הניתוח, אז ביקשתי מהאחות הראשית שתבוא ותחזיק לי את היד. המרדים ביקש שאכופף את הגב ולא אזוז, ואני, ממושמעת, עשיתי מה שהוא ביקש, והשתדלתי לזכור לנשום תוך כדי. זה טיפה כאב לי, בעיקר ההתעסקות שלו בגב שלי, ואחר כך הרגשתי נימול ברגליים וזהו, התבקשתי מיד לעבור למצב שכיבה. במצב הזה המרדים שם לי מסכת חמצן, סגרו לי את היידים (שזה מונח יפה ל"קשרו לי את הידיים") ושמו לי פרגוד מול העיניים.

הפחד הכי גדול שלי היה שההרדמה לא תשפיע ושאני ארגיש ה-כ-ל (לדעתי זה פחד של כל אחת בניתוח, לא?). כדי שארגע המרדים הוכיח לי במספר דרכים שאני אכן מורדמת בפלג הגוף התחתון ושלא ארגיש כלום. הוא לקח צמר גפן עם נוזל קר, והעביר אותו על הכתף שלי (כמובן שהרגשתי) ואחר כך על הבטן (וכמובן שלא הרגשתי כלום). אחר כך הוא אמר לי שעושים עוד ניסוי ומעבירים חפץ חד (??) על הבטן שלי, ושאל אם אני מרגישה. אני כמובן השבתי בשלילה, והוא אמר לי שאם האזור לא היה מורדם הייתי מרגישה את זה. שתי ההוכחות האלה הספיקו לי כדי להאמין לו שהאזור באמת רדום ושאני לא ארגיש כלום, ולרופאה המיילדת (שביצעה בפועל את הניתוח) להתחיל במלאכת הלידה. בשלב הזה גם הכניסו את אורית לחדר הלידה.

וזהו, הלידה החלה. הרופאה הסבירה שהיא מבצעת חתך בבטן. באמת לא הרגשתי כלום, קצת התעסקויות באזור הבטן, אבל בטח ובטח זה לא כאב. בזמן הזה עברה לי המחשבה שעוד כמה דקות אני אמא, ובכיתי מהתרגשות ומשמחה. מזל שאורית היתה איתי, החזיקה לי את היד וגם ניגבה לי את הדמעות. ביקשתי מהרופאה שרגע לפני שהיא מוציאה את הילדה שלי החוצה תעצור ותגיד לי. די מהר הרגע הזה הגיע, הרופאה אמרה "אני מוציאה אותה", אני לקחתי כמה נשימות עמוקות, דמיינתי את הילדה שלי מחליקה מתוכי החוצה וביחד עם אורית בירכנו אותה ואמרנו לה "האהבה בוראת אותך בדמות עצמה ". עוד שניה אחרי, בשעה 17:39, שמעתי בכי והפכתי לאמא!!! ועוד שניה אחרי זה הרימו והראו לי אותה מעבר לפרגוד. אני זוכרת שלא ממש קלטתי ולא ממש ראיתי אותה, אבל כמובן שמאוד מאוד התרגשתי. זמן מועט אחרי זה (אין לי מושג כמה זמן עבר) ואני רואה את הילדה שלי לידי. האחות המיילדת הביאה אותה ליד הראש שלי, ואיפשרה לי לדבר איתה, לנשק אותה ואפילו לשים עליה את היד שלי (אין לי מושג איך ומתי אבל בשלב מסוים גיליתי שהידיים שלי לא קשורות, איזה כיף!). מסתבר שהיינו ככה איזה עשר דקות של בונדינג ראשוני ביני לבין הילדה שלי, מיד לאחר הלידה. הבקשה לבונדינג הופיעה בתכנית הלידה שלי, אבל הייתי מאוד סקפטית כי אני יודעת שבדרך כלל מעבר לנשיקה לא נותנים מגע בין היולדת לתינוק-ת שלה בחדר ניתוח. מה שהשתנה הפעם היה שאורית הכירה מיילדת שיצרה קשר עם המיילדת הספיציפית שהיתה בלידה שלי וביקשה ממנה שתעשה לנו בונדינג, והיא הפנימה את המסר והוציאה אותו לפועל, ועל כך נתונה תודתי  לכל העושים במלאכה .

בשלב הזה של הבונדינג הייתי סופר נרגשת, נישקתי את הילדה שלי בלי הפסקה וברכתי אותה בדרך המשותפת של שתינו.

לאחר מכן לקחו אותה ממני. אורית יצאה איתה ביחד להמשך הטיפול בה, ואני נשארתי עם צוות חדר הלידה. הרופאה סיפרה שהיא מתחילה לתפור אותי, והוסיפה שממש שקט לה בחדר ושהיא מציעה שנשיר. אז האח של חדר הלידה התחיל לשיר את "עוף גוזל" (בחירה לא ממש מוצלחת לרגע הלידה, אבל לא נורא..) וכל הצוות של חדר הלידה (ממש כל הצוות, הרופאה, האחות המיילדת, אח נוסף, המרדים ואני) שרנו ביחד את השיר הזה, כשאני כמובן שרה תוך שאני מעכלת (או למעשה לא מעכלת) שאני אמא ודומעת בלי הפסקה.. אחר כך הוא בחר שנשיר את "כל העולם כולו גשר צר מאוד" ושרנו גם את השיר הזה. בשלב התפירה הרופאה הודיעה שהיא תופרת וגם שמעתי את המהדק, וצחקתי איתה שעכשיו זה רגע האמת עבורה ושתעשה עבודה יפה. היא היתה ממש נחמדה וצחקה ביחד איתי ואמרה לי "אל תדאגי". בסופו של דבר היא באמת עשתה עבודה טובה .  זהו, נגמר החלק של הלידה, הרופאה יצאה (נראה לי?) והמרדים הזריק לי עוד כמה חומרים משככי כאבים ומכווצי רחם, ואני זוכרת שהרגשתי שמגרד לי ביידיים בטירוףףףףף. המרדים אמר שזה בגלל הפיטוצין לכווץ הרחם ושזה תכף יעבור. וזהו, הכל נגמר והסתיים, והעבירו אותי לחדר התאוששות שנמצא בסמוך לחדרי הלידה.

חדר התאוששות

בחדר התאוששות חיברו אותי למד לחץ דם ואולי לעוד כמה מודדים, ונתנו לי פשוט להתאושש עד שההרדמה תעבור ואני ארגיש את הרגליים שלי. אני הייתי טיפה מטושטשת, הרבה נרגשת ורציתי שהחלק הזה יגמר ושאני אעבור למחלקה, אז ניסיתי להזיז את הרגליים שלי. כמובן שבהתחלה הניסיונות האלה לא ממש הצליחו, הרגליים שלי הרגישו כמו אבנים או בולי עץ ששוקלים מאתיים טון. זה היה די מוזר כי המוח נותן לרגליים פקודה לזוז, אבל הרגליים – אבנים. לאט לאט ההרדמה פגה ואני הזזתי את אצבעות הרגליים, בהמשך גם כופפתי את ברך שמאל ואחר כך את ברך ימין (מדהים שהפרט השולי הזה – איזו רגל התעוררה קודם, עלה לי עכשיו בזכרון תוך כדי כתיבה..). אחרי שעתיים (בערך?) הגיעה האחראית של חדר התאוששות, ואני בגאווה רבה הראתי לה ששתי הרגליים שלי זזות, מתקפלות ומתפקדות כרגלי איילה, והיא אמרה שאני יכולה לעבור למחלקה. אמא מספרת שהיא באה לבקר אותי בהתאוששות, אני לא זוכרת את זה אבל מאמינה לה. "אמרתי לך 'מזל טוב, ביתי היקרה' ויצאתי".

הטיפול הראשוני בילדה שלי

בתכנית הלידה שלי מופיעה בקשה שכל הטיפול בילדה שלי יהיה בנוכחות שלי או של המלווה שלי. לצורך כך שלחתי את אורית שתהיה עםהילדה שלי בכל הטיפול הרפואי שבה, שכלל:

  • שקילה – הילדה שלי נולדה כשהיא שוקלת 2650 גרם;
  • מתן וטימין K – בטיפות דרך הפה, לא רציתי לתת לה את זה בזריקה. אני הבאתי ויטמין K באמפולה וחשבתי שאורית תצטרך לתת לה אותו, אבל מסתבר שאיכילוב סיפקו את הויטמין K והאחות נתנה לה אותו, מפתיע!;
  • עיטוף;
  • את שאר הזמן העבירה הילדה שלי במגע עור לעור עם אורית, כשהיא מונחת על חולצה עם הריח שלי, ובין לבין אורית נותנת לה את הקולסטרום שסחטנו לה. ככה הן העבירו איזה שעתיים בכיף, עד שנזכרו בהן ושהן עוד שם ולקחו אותה לתינוקיה.

ההתאוששות במחלקה

את הילדה שלי כבר לא ראיתי באותו הלילה, אין לי מושג למה, כנראה שלא היה אפשרי להוציא אותה מהתינוקיה, ואני בטח לא יכולתי לקום לראות אותה. בשלב מסוים אורית הלכה הביתה (לצערי ובניגוד לבקשה שלי בתכנית הלידה, לא נותנים לאף אחת להשאר כמלווה ללילה), ואני לקחתי אופטלגין ונרדמתי..

זהו, מהיום הזה ואילך התאוששתי לאט לאט מהר מהר.. בימים האלה שלי במחלקה אמא היתה איתי במשך כל היום. הגיעו גם ביקורים, כשאני משתדלת לווסת את הביקורים שלא יהיו הרבה מידי אנשים ושזה לא יהיה לי עמוס מידי..

בתכנית הלידה שלי ביקשתי ביות מלא. כשכתבתי את תכנית הלידה ידעתי שהכל נתון לשינויים ושאני צריכה להיות גמישה במחשבה ולהתמודד עם המציאות בהתאם למציאות. אז בפועל למרות שרציתי ביות מלא, הבנתי שזה לא אפשרי לי – גם בגלל שבלילה שהחזירו אותי למחלקה לא הייתי מסוגלת לטפל בה לבד, וגם כי בימים שאחרי הבנתי שכדאי לי לנצל את הלילות לשינה טובה כמה שניתן ולאגור כוחות, וששום דבר לא יקרה לי ו/או לילדה שליאו לקשר ביננו. אז ויתרתי על הרצון לביות מלא, והסתפקתי בכך שהיא היתה איתי במשך כל היום פרט ללילה. בזמן הזה שהיינו ביחד היינו רוב הזמן בבונדינג של עור לעור, המצב שעדיין אהוב של שתינו גם כיום.

גם במקרה של הנקה מלאה התגמשתי בהתאם למציאות. בלילה לא היה לי שום סיכוי או יכולת לקום ולהניק את הילדה שלי, מזל שסחטנו לה קצת קולסטרום לפני הלידה ושאורית נתנה לה אותו בשעתיים הראשונות של חייה. בבוקר שקיבלתי אותה ניסיתי להניק אותה, אבל הייתי לבד ולא ממש ידעתי איך ומה לעשות, והמצפון של אמא פולניה (שזו אני ) שהילדה לא אוכלת החל לנקר בתוכי. בהמשך הגיעה חברה שהראתה לי מה לעשות וניסתה לחבר אותה להנקה, זה הצליח חלקית, ואם אני זוכרת נכון היא ינקה כמה שלוקים, אבל זה לא היה מספיק ואני המשכתי לתת לה גם סימילאק. מאוחר יותר הגיעה יועצת הנקה של בית החולים, שניסתה לחבר אותה אלי, ואחרי דקה וחצי אמרה לי "הילדה שלך רעבה ולא אוכלת, אני הולכת להביא לה סימילאק" (כן כן, יועצת הנקה!). אחרי כמה דקות המשפט הזה הפך למציאות והיא חזרה עם בקבוק סימילאק להזנה של הילדה שלי. מהרגע הזה ניסיתי להמשיך ולהניק כשבמקביל היא מקבלת סימילאק. תכלס עבורי זה היה סידור נוח, מכוון שככה ידעתי כמה היא אוכלת ויכולתי להיות רגועה. ידעתי גם שכשאגיע הביתה מחכה לי יועצת הנקה פרטית (אני ממשיכה להמליץ על שרון זלמנוביץ, סופר מקצועית, תומכת, מעודדת, כיף שיש אותה!) שתעזור לי לבסס את ההנקה ולא דאגתי, מכוון שכשדיברתי איתה לפני הלידה היא אמרה לי שלא יקרה כלום אם היא תקבל גם בקבוק במהלך הימים הראשונים שלה.

כמה מילים על הנחיצות של הדולה

לכאורה אומרים או חושבים שכשיש ניתוח קיסרי אין צורך בדולה, אבל לי לא היה ספק שדולה יכולה לתמוך בי ולסייע לי כך שחווית הלידה תהיה מעצימה ומרגשת, ואכן כך היה. אולי זה כי אני יחידנית ולא היה לי בן זוג שיהיה איתי, ולמרות שאמא וחברה טובה היו איתי במהלך כל היום של הלידה, אין לי ספק שהלידה עברה כמו שעברה ושההתמודדות שלי במהלך היום של הלידה היו מוצלחים ומרגשים ומעצימים הרבה הרבה בזכות אורית.

"איני יודעת למה נועד כל דבר"

"תכלית היא משמעות. רעיון היום מסביר מדוע כל דבר שאת רואה הוא חסר משמעות. אינך יודעת למה נועד. לכן הוא חסר משמעות בשבילך. כל דבר נועד לטובתך שלך. לכך נועד; זוהי תכליתו; זוהי משמעותו. מן הרגע שאת מכירה בכך מטרותיך נעשות מאוחדות. מן הרגע שאת מכירה בכך, מה שאת רואה מקבל משמעות". (הקורס בניסים, שעור 25).

אין לי ספק שההכנה שהכנתי את עצמי, הליווי של אורית הדולה והצוות הרפואי ש"נפלתי" עליו הפכו את חווית הלידה שלי ללידה מעצימה, מרגשת, בדיוק כמו וכמעט אחד לאחד כמו שחשבתי וחלמתי וציפיתי וביקשתי בתכנית הלידה שלי. בסופו של דבר, עם כל כמה שזה היה מעצבן ולעיתים מורט עצבים להמתין כל היום הזה עד ללידה, אני שמחה על הה הזו, שככל הנראה נוצרה כדי שאזכה בצוות רפואי הכי טוב שיכול להיות מקצועית ואנושית, שיהיה קשוב לרצונות שלי ושישתף איתי פעולה להוצאתם לפועל (על זה בדיוק נאמר "איני יודעת למה נועד כל דבר"). לאורך היום הזה וההמתנה הארוכה שחוויתי במהלכו, צחקתי ואמרתי "הכל בכוכבים" – כלומר שהעיכוב היה כדי שהילדה שלי תיוולד בשעה המדויקת לה.

אם אני אסכם את כל הרשומה הזו במשפט אחד – בחוויה שלי לא יכולתי לבקש חווית לידה מעצימה, מרגשת ומיוחדת יותר משהיתה לי. אני מודה לכל מי שליווה אותי ביום המיוחד הזה – כל מי שהיה נוכח פיזית – אורית, אמא, ל', הצוות הרפואי והסניטרי, ולכל מי שהחזיק אצבעות, חשב-ה והתפלל-ה לי ולילדה שלי ללידה קלה ובריאה. אני ממש שמחה על חווית הלידה ועל כך שכששואלים אותי "איך היתה הלידה?" אני יכולה לסכם אותה ולענות בארבע מילים שמסכמות את כל הרשומה הזו מתחילתה ועד סופה – "היתה לי לידה מדהימה".

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *