אני ישנה מצוין,תודה!

כשהבת הבכורה שלי נולדה, קראתי המון. כבר בהריון קניתי ספר עב כרס שכולו מדבר על התפתחות התינוק. אחרי הלידה הרחבתי את הידע עם עוד ספרים, ושיחות עם קרובים וחברים, בעיקר המנוסים שבהם. היה לי חשוב לעקוב לראות שהתינוקת שלי מתפתחת לפי הספר. כמעט הכל היה נראה תקין, למעט הגזים שחלפו רק לקראת גיל 5 חודשים, הבכי שהיה חלק משגרה של היום והלילה והאחרון והכי כאוב:

בתי כמעט שלא ישנה

המנח היחיד בו היתה נרדמת היה עליי, או אם היה לה ציצי אחר להניח עליו ראש. היא כ"כ בכתה, ונירגעה רק על הידיים ורק בעמידה (חלילה שלא אשב). זה באמת היה קשה! "קשה" זו לא מילה שאני נוהגת להשתמש בה, זו מילה חזקה וכבדה מידי עבורי אבל כאן אין לי מילה אחרת.

התינוקת שלא קראה את הספר

אני זוכרת איך תוארו בספרים שלבי השינה, פשוטים וקסומים. לא היה לי ספק שזה רק עניין של גיל,  הרי בגיל 6 חודשים היא כבר אמורה להתחיל להירדם עצמאית. אצלינו בגיל 6 חודשים זה לא היה קרוב להתרחש, ובגיל 10 חודשים הבנתי שהתינוקת שלי לא קראה את הספר, שמדריך את התינוקות להרדם בקלות ובעצמאות. גם לאחר עוד כמה חודשים, היא עדיין היתה שייכת לקטגוריה הקטנה יותר של אלו שלא נרדמים לבד ולא ישנים לילה רצוף.

הרעשים מבחוץ הכריעו

לקראת גיל שנה התחלתי להרגיש קצת לא בנוח עם זה שהיא ישנה איתי. תחושת ה"לא בנוח" שלי היתה בגלל שהסביבה והספרים אמרו לי שהיא כבר "גדולה", ולכן היא צריכה לדעת להירדם לבד, ובטח לישון לילה שלם.
בתוכי ידעתי שהמצב הזה של שינה משותפת היה הדבר הנכון לנו, וגם היום אני מצליחה לזכור את התחושות הנעימות בגוף  ובלב.
הרעשים בחוץ הכריעו, ובגיל שנה התחלתי לנסות להרדים אותה במיטה שלה. אוףףף כמה היא בכתה!!! יצאתי, חזרתי, נגעתי, נשארתי, ניסיתי הכל.

נשברתי. אני צריכה לפעול איך שנכון לנו

זהו! נשברתי! לעולם לא אשכח את הרגע הזה שעלו בו המון דברים, עלו וצפו כל רגשות האשם, כעסתי על עצמי, התמלאתי רחמים ומצד שני זה גם היה הרגע המכונן עבורי. הבנתי שאני צריכה לפעול איך שנכון לה, לי, לנו.
לקחתי אותה חיבקתי, ליטפתי, נישקתי, נרגענו – והנסיונות האלו לא חזרו על עצמם יותר. כל הלילה שמעתי את הנשימות שלה, נשימות רפויות מלאות אויר. נגעתי בגוף השליו והנינוח, ראיתי את הפנים שלה מלאות המתיקות לידי, והיו בהן כ"כ הרבה שלווה. מאותו הערב היא ישנה איתנו, וישנה כ"כ טוב. ברגע שהשלמתי עם זה, ממש, שאנחנו יחד בלילה – זה נפתר.

השינה מעולם לא היוותה יותר קושי

ליומולדת גיל 3 קיבלה מיטה חדשה, אחרי שבוע שבו המיטה רק קישטה את החדר היא ביקשה לישון בה, ומאותו הלילה ישנה במיטה שלה שינה רצופה ומתוקה.

עם כל שלושת ילדי הנוספים השינה כבר לא היוותה מכשול וקושי. זה היה כ"כ פשוט, נעים ומהנה. הם ישנו איתי עד שעברו בקלות ובשמחה למיטה שלהם, בזמן המתאים לכל ילד.

לינה משותפת היא טבעית וזורמת

השינה המשותפת כ"כ טבעית וזורמת. בחודשים הראשונים נבנה אצל התינוק האמון והבטחון בעצמו ובעולם, ומה יותר טבעי מתינוק שנישאר קרוב לאמא/אבא ומרגיש את חום הגוף, הריח, המגע, עטוף ומכורבל בידיים הנעימות, הרכות, קרוב לפעימות הלב המונוטוניות המוכרות. כמה שלווה יש ברגע הזה. עבור התינוק זו תחושת הגנה ובטחון מופלאים שחווה בבטן והנה גם כאן בעולם הכ"כ אחר – החוויה המופלאה הזו חוזרת אליו. יש כאן תחושה מעצימה, מלאת קרבה וחיבור, מלאת שקט פנימי. לנו עצמנו זו היתה חוויה נהדרת של קרבה, של שקט וחיבור טבעי וקרוב גם בימים של עומס ורעש שבהם אולי לא הספקנו לחוות מספיק "יחד" רגוע כזה.

האם זה הפתרון לענייני השינה?

שינה משותפת היתה הפתרון המדויק והנפלא שלנו כמשפחה, והיא אכן פתרון מופלא שכזה למשפחות רבות. הורים רבים שחוששים "שזה פינוק", "שזה אסור", "שזה יפגע בילד" מגלים שלא רק שזה לא פוגע אלא שזה בונה בטחון עצמי ושלווה נפלאים, וגם פותר בעיות קשות ומציקות שיכולות להמשך שנים – של בכי ועצבנות סביב ההשכבות, וגם של שינה לא טובה וסיוטי לילה. לא ידוע לי על סיוטי לילה של ילדים שישנים בלינה משפחתית.

הפתרון הוא תמיד אישי

אין פתרון אחד שנכון לכולם. גם שינה משותפת לא מתאימה לכולם. הדבר הנכון הוא מה שאני מרגישה איתו בנוח ברגע מסוים, הוא מתאים לי ואני בטוחה בו, ולא נשכח שיש גם בד"כ בן זוג שגם לו יש רצונות שחשוב להתייחס אליהם (בטח כשמדובר בגבר לאחר לידה). אגב, גם לגבי בן הזוג – מעניין לבדוק באמת מה האינטואיציה הפנימית שלו, בניגוד אולי לכל מיני התניות שירש מהבית.

בתוך ההורות החדשה, ההתרגשות, הבכי, הצחוק, התסכולים, העייפות, האהבה, צריך לעצור רגע, לנשום, לנסות להתמקד, למצוא את האינטואיציה שלי שתוכל לכוון אותי עמוק פנימה ולהראות לי את הדבר הנכון, שאיתו אני שלמה ומרגישה איתו בנוח שאליו אני יכולה לנשום עמוק, למלא את הגוף אויר. האינאטואיציות האלו כ"כ חזקות וקיימות בנו, כ"כ משמעותיות ונוכחות בתוכינו שלפעמים אנחנו מבטלים אותן או לא נותנים להם את ההתיחסות הראוייה.

הקידמה גורמת לפחות מגע אנושי

הקידמה היא נהדרת ומופלאה ללא ספק, אך יחד איתה אנחנו מאבדים דברים בדרך. אם פעם כשהתינוק היה בוכה היו זמינות עבורו ידיים אוחזות מחבקות של אמא, אבא, דודה, שכנה -שמנסות להרגיע. היום יש מגוון אפשרויות. בוודאי שעדיין יש את אמא שתחזיק ותחבק, אבל יש פחות דודים ושכנים מסביב לעזור, ויש יותר עזרים חיצוניים כמו: עגלה, נדנדה, טרמפולינה וכד' שמשמשים כאמצעי הרגעה לתינוק. הקידמה עוזרת ומקלה, אבל בלי שנשים לב היא גם גורמת לפחות מגע אנושי. לינה משותפת לפעמים יכולה להוסיף ולהשלים המון "זמן יחד" מעולה, נדרש וחשוב כזה.

לדאוג לסידור נוח

ואפשר גם להשתמש בקידמה לטובתנו. אפשר לדאוג לכך שיהיה לנו נוח. אולי מתאים לישון על מזרנים במקום על מיטות ואז אפשר לצרף כמה מזרנים ולדאוג לכך שלכולם, כולם יהיה מקום. יש לי חברה שאצלם ישנו יחד במשך 5 שנים, והכלל שלה הוא "לכל אדם, בכל גודל שהוא, צריכים להיות 80 ס"מ לעצמו". יש מיטות קטנות שאפשר להצמיד למיטת ההורים, ויש גילאים שבהם אפשר פשוט להניח מזרון קטן ליד מיטת ההורים וזה יספק את הילד וגם יהיה נוח לנו.

לקבל מידע מקצועי – אבל גם להקשיב לעצמנו

אם פעם אמא היתה צריכה להסתמך רק על האינטואיציה שלה לטיפול בתינוק, היום המדיה החושפנית ומלאת המידע עוזרת וגם מדכאת אותה. היא מוסיפה מידע וגם מערערת אותה – והאינטואיציה הזו חסרה. התייחסתי כאן לשינה, אבל זה מתייחס לכל דבר אחר שקשור בהתפתחות ילדינו. אנשי מקצוע במגוון התחומים יכולים להאיר בפנס נקודה שממנה יגיע שינוי משמעותי. אבל רגע לפני שפונים אליהם, או רגע אחרי שקיבלנו עצה – אנחנו צריכים לעצור ולחפש את הדבר הנכון לנו, כי שם נמצא הבטחון, הנינוחות, היציבות והעקביות, דברים כ"כ חשובים ומשמעותיים בגידול ילדים.

לפעמים זה באמת פשוט, אם אנחנו קשובים לעצמנו הפתרון יכול להתגלות ממש מתוכנו. ולפעמים, הוא כ"כ פשוט, זמין, זול ומיידי – כמו זוג ידיים אוהבות או המיטה של אמא.

שינה (משותפת) ערבה:)

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *