לידה אחרי טראומה – הלידה של איתמר

סיפור הלידה שלי.

היום ה14.9.14. בני איתמר שלמה נולד ב9.5.14. עברו מאז לידתו יותר מ4 חודשים ורק היום אני מסוגלת לכתוב. הכתיבה של סיפור הלידה שלי דורשת ממני אומץ רב והסתכלות על הרגעים המשמעותיים, חשובים, כואבים ומשמחים ביותר של חיי.

לעניות דעתי, מה שאפשר לי לכתוב היום את מה שהייתי צריכה חודשים קודם לכן, הוא שהיום הגשמתי חלום. השכבתי את הילדים לישון והלכתי לשחות. חוויתי רגעים של אושר, של לבד. ברגעים אלו עלו בי מחשבות לגבי המילים והאופן, בהם אכתוב את סיפור הלידה.

אני אתחיל בכך שלידתו של בני איתמר הייתה חוויה מדהימה! חוויה מתקנת! חוויה מעצימה! סוף כל סוף הרגשתי אישה. הגשמתי את חלום חיי. נולד לי ברוך ה' בן בריא ושלם. בן שהביט בי מיד לאחר לידתו והגשים עבורי את החלום. אך הקושי שלי טמון בכך שסיפור לידתו של בני איתמר, כרוך בסיפור לידתה של ביתי הבכורה איילה. כאן מציפים אותי כל רגשות האשמה.

ביתי איילה נולדה ב18.10.11 בבית חולים העמק. טרם לידתה הייתי מאושפזת וערה 3 לילות עם צירים ופתיחה שהגיעה בתום הלילה השלישי ל2.5. הוכנסתי לחדר לידה בשעה 7:00 בבוקר. קבלתי פיטוצין ואפידורל. הגעתי לפתיחה 10 ולשחיקה מלאה בסביבות השעה 20:00 בערב. ואז נכנסה הרופאה האחראית, שבהרגשתי, רצתה לנתח אותי בלי כל סיבה נראית לעין מאז שנכנסתי לחדר לידה. הרופאה אמרה שכעת אני צריכה ללדת. נותרתי אני ובעלי, לבדנו בחדר הלידה, כאשר פעם בשעה נכנסה המיילדת ושאלה: עוד לא ילדת? תלחצי! בלי שאף אחד ידריך אותי כיצד, בלי שאף גורם ילווה אותי, בלי שיעזרו לי. גם הרופאה נכנסה כל שעה בערך ואמרה שאם אני לא אלד ויעבור הזמן היא תכניס אותי לחדר ניתוח ושאין כל ברירה. לבסוף איילה הגיעה ל+2, ללא כל עזרה שלהם אך בכל זאת הוכנסתי לחדר ניתוח. לא ניסו לעזור לי ללדת בשום דרך, לא בלחיצות, לא בוואקום. פשוט ניתוח!

התעוררתי כשעה לאחר הניתוח, צועקת האם ביתי בחיים, היכן היא, היכן בעלי. רק לאחר שעה נתנו לבעלי להיכנס והובלתי לחדרי מבלי שיסכימו לי לראות את ביתי, מבלי שיביאו אותה אליי. ביקשתי לראותה. כל הלילה בכיתי וצעקתי שאני רוצה לראות את התינוקת שלי. אמרו לי שאי אפשר. שהיא בחימום. רק ב5:30 בבוקר באה אחות עם התינוקת שלי ואמרה לי: הינה זו ביתך ואפילו לא נתנה לי לנגוע או להחזיק אותה בתואנה שאין לה זמן. רק ב7:00 בבוקר הלכתי בעצמי והבאתי את ביתי אל חיקי. מאז ועד לידתו של איתמר לא עזבתי אותה אפילו ללילה אחד. החרדת נטישה שניטעה בה ובי כבר שייכת לסיפור אחר…..

כאשר הגעתי לתחילתו של חודש תשיעי עם בני איתמר, ידעתי היטב שלפריפריה אני לא חוזרת. יתרה מכך ידעתי שאני חייבת להגשים חלום ושאני רוצה לידה וגינלית. אני חייבת לחוש מה זה להיות אישה. לא ייתכן שלעולם לא אחווה לידה. עקב מודעותי לכך שזו ההזדמנות האחרונה שלי ללדת(כיוון שלאחר 2 ניתוחים קיסריים, הבא לבטח יהיה ניתוח קיסרי), החלטתי לעשות הכל בכדי שתתרחש לידה וגינלית.

החלטתי לחפש דולה. פתחתי את הדפדפן וחיפשתי דולות מומלצות וכך הגעתי לג'יני. קסם בעני שג'יני עובדת עם פרחי באך ובאמצעות דמיון מודרך, שזהו כלי מאוד חזק, ולכן התקשרתי.

בשיחה ביני לבין ג'יני הבנתי שיכולתי להיעזר בה כבר מתחילת ההיריון, בייחוד כיוון שסחבתי עמי את סיפור הלידה הקודם ויש לנסות לעזור לי על מנת שהלידה המתקרבת, לא תהיה ווריאציה של סיפור הלידה של ביתי איילה או סיפור הלידה שלי עצמי.

בפגישות עם ג'יני, באמצעות הדמיון המודרך ג'יני לקחה אותי ללידת ביתי איילה ושינינו יחד את סיפור הלידה שלה אל חוויה שונה בה אני כן מצליחה ללדת את איילה. ג'יני לקחה אותי אל סיפור הלידה שלי וגרמה לי לראות שהפחדים שמעיקים עלי בהריון זה לא קשורים לעובר שלי ולהריון הנוכחי, אלא ללידה שלי. ג'יני גם יצרה איתי באמצעות הדמיון המודרך, את הלידה של בני איתמר וחוויתי כיצד אני יולדת אותו. כיצד הוא עובר בתעלת הלידה. כיצד הוא מסתכל עלי לאחר הלידה. כיצד הוא מקשיב לי. כיצד אני מלווה אותו. ג'יני עזרה לי להיקשר אליו ולהרגיש אותו בתוכי באופן אחר. התחלתי להתחבר לבני הרבה יותר. התחלתי להתגבר על הפחדים הרבים והחששות שליוו אותי.

ה7.5.14, יום רביעי בערב. צירים כואבים ודי דחופים. אני מודיעה לג'יני. ג'יני מכווינה אותי ועוזרת לי טלפונית. לא ישנתי לילה אך ידעתי שיש לי עוד זמן. 8.5.14, יום חמישי, הצירים הולכים ובאים. לקראת הערב הם תכופים. השעה 22:00, אני מזמינה את ג'יני . ג'יני מלווה אותי כל הלילה. מקלחות ואמבטיות, פרחי באך וכדור פיזיו והרבה צירים. לילה מאוד אינטנסיבי בלי שינה כלל, בו ג'יני הייתה צמודה אלי וליוותה אותי עם כל הכאבים. ה9.5.14, בוקר. אני שולחת את ביתי איילה לגן לאחר שאני מאכילה אותה ארוחת בוקר ומספרת לה שסבתא תאסוף אותה מהגן ותיקח אותה לבית שאן. רק אחרי שאני נפרדת מביתי, מארגנת לה תיק, רואה אותה בבוקר ומחבקת אותה, אני פנויה ללדת. אני מנגנת בפסנתר שלי, באך, בטהובן, שופן, ביז'ה וקצת ישראלי והצירים מתחזקים, וזה עוזר לי לשרוד את הצירים. והכאב מגיע לאחוריים ואנחנו מתפנים לבית חולים כרמל.

השעה 10:40, אני בבית חולים, יש ירידות דופק, הרופאים לא לוקחים סיכון ולכן אני בשכיבה. סובלת כאבי תופת. מבקשת אפידורל. אני בפתיחה 4, מחיקה של 90%. הם מגיעים ואני כבר בפתיחה 6. אני נחה. אוגרת כוחות. השעה 15:00, מתחילה הלידה. אני מתפללת לאלוהים שלא יקרה לי כמו פעם שעברה. שרק לא ינתחו אותי אחרי כל מה שעברתי. מתחילה להתחנן לרופאים שיבטיחו לי. קשה לי ללדת. הפעם תומכים בי פיזית. ג'יני מחזיקה רגל ימין, בעלי רגל שמאל והמיילדת באמצע, אומרת לי מתי ללחוץ ומעודדת אותי. ואז אומרים את המילה cap foot. מיד זה מחזיר אותי ללידה של איילה. שם אמרו לי שזו הסיבה לניתוח. אני אומרת זאת לרופאים ולמיילדת והם אומרים לי, תירגעי! רב התינוקות נולדים כך. אני נושמת. השעה 16:00, הם אומרים לי שאם עד 17:00 לא אלד אז ירצו לנתח אותי. הוא מגיע ל+2, ואני חוששת שהסיפור יחזור על עצמו שוב. אני מבינה שאין לי זמן ואני ממש מתחילה ללחוץ. השעה 16:30. אומרים לי שמתחילים לראות ראש ואם אני רוצה להסתכל. אני אומרת שלא. אני רק זוכרת את בעלי. את הפרצוף שהוא עשה ושהוא הסתכל וראה את הראש של איתמר ואמר: "ראש, ראש." והזיז את העיניים בכדי לא להסתכל. השעה 16:42. איתמר נולד.

מיכאל, בעלי, חותך לו את חבל התבור. מביאים אותו אלי. הוא יונק. הוא מסתכל עלי. הוא רואה אותי. אני רואה אותו. הוא בריא. הוא שלי. הוא אצלי. ואני מבטיחה שאני לא אעזוב אותו עד שהוא ירצה לעזוב אותי. פרט לשעה אחת של בדיקות לאחר הלידה, לא לקחו לי אותו לרגע בלעדי. הוא היה איתי בביות מלא עד לשחרור. הדלקתי נרות שבת. עשינו קידוש, אני, מיכאל, איילה והתינוק החדש שאז עוד לא ידענו את שמו. הרגשתי אז, כמו עכשיו, האישה המאושרת בעולם.

ג'יני יקרה!! תודה רבה רבה לך! אין מספיק מילים בפי בכדי להודות לך! תודה שעזרת לי להגשים את חלום חיי. הרבה מאוד בזכותך אני איפה שאני היום, לאחר לידה ווגינלית, מחבקת תינוק בטוח ושלו שיודע שאמא שלו תמיד איתו ולמענו.

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







2 Responses to לידה אחרי טראומה – הלידה של איתמר

  • מעורר השראה.
    איזה יופי שיש נשים חזקות, אמיצות וחכמות כמוך, כותבת הסיפור הזה
    ואיזה כייף שיש בקבוצה שלנו דולה נהדרת כמו ג׳יני
    תודה
    לילך

  • מרגש, וחשוב שאמהות ידעו שכאשר הן מאמינות, שלמות ומודעות לרצונותן, הן יצליחו לעשות ולהשיג את מה שהן מאמינות בו. כמובן שחשובה התמיכה וההכוונה של אשת המקצוע שמלווה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *