לידה מהירה, קלה וטבעית בהשראת היפנוברת'ינג

אני שמחה לשתף אתכם בסיפור הלידה השלישית שלי- לידה מהירה, קלה וטבעית בהשראת היפנוברת'ינג…

לפני כן, קצת רקע:

את הבת הבכורה שלי ילדתי לפני 7 שנים במרכז ללידה טבעית בלניאדו. הלידה הייתה טובה, למעט 2 דברים- מיילדת שהפריעה לי ללדת כרצוני ("תעלי על המיטה", "תתהפכי על הגב", "את תיקרעי..") ודימום יתר לאחר יציאת השלייה (PPH), שהוביל לעירוי נוזלים ולגרידה ידנית של הרחם ע"י רופא, להוצאת חתיכת שלייה שנשארה בפנים. יצאתי מהלידה בתחושה אמביוולנטית, אמנם רוב הלידה התנהלה כרצוני, ואפילו ילדתי על שש (בניגוד להוראות המיילדת…) אבל החלק הקריטי של יציאת התינוקת והדימום שאחרי, היה טראומתי עבורי- פיזית ונפשית וכמובן, ההתאוששות לאחר מכן לא הייתה קלה. לא יכולתי לקום לבד מהמיטה עד למחרת ובוודאי שלא להיות עם בתי בביות מלא, מרוב שהייתי חלשה.

את הבת השנייה שלי ילדתי לפני 2.5 שנים, בתוך המים, בלידה נהדרת ומהירה, במרכז הלידה בתל השומר. איריס, המיילדת שלי, תמכה בי ועזרה לי ללדת בדיוק כפי שרציתי. אך גם הפעם- לאחר הלידה, היה לי דימום יתר. הצוות השתלט על הדימום, נתנו לי עירוי נוזלים ושוב- התאוששות איטית וללא ביות מלא.. אמנם בבדיקה בחדר הלידה נראה היה כי השלייה יצאה שלמה, אך לאחר כ-6 שבועות, כשהדימום לא פחת, נמצאה חתיכת שלייה שנותרה ברחם ונאלצתי לעבור היסטרוסקופיה- ניתוח בהרדמה מלאה- על מנת להוציאה.

לקראת הלידה השלישית, הייתי מכווננת לכך שהפעם זה לא חייב לקרות. הכנתי את עצמי ללידה באמצעות קריאה של הספר היפנוברת'ינג והאזנה להקלטות של הרפייה והיגדים חיוביים ללידה באותה שיטה. (לא יכולתי ללכת לקורס מסיבות טכניות, והסתפקתי בלימוד עצמי). לגבי הדימום, אמרתי לעצמי, שבזכות הלידה הרגועה והנשימות שאתרגל בזמן יציאת התינוק, הרחם שלי ישחרר את השלייה בשלמותה, יתכווץ בקצב הנכון והדימום יהיה טבעי ונורמאלי. דבר נוסף שהיווה השראה עבורי, היה סשן נפלא עם הדולה והמטפלת ג'יני אושרי, שהנחתה אותי, באמצעות דמיון מודרך, ממש לדבר עם הרחם שלי. בתהליך הזה הבנתי שבלידות הקודמות הרחם שלי לא היה מוכן עדיין לשחרר את התינוקת, והלחיצות היו אגרסיביות מדי עבורו. לא הייתי קשובה אליו, אלא הייתי ב"מוד" הישגי- כמה שיותר מהר לגמור עם זה, לעזור לתינוקת לצאת וכמובן- שייפסק הכאב. המילים המעודדות של המיילדות אולי תרמו לצורך שלי לרצות אותן ולקבל מהן חיזוקים ותשבוחות (את נהדרת… הנה, עוד קצת… כל הכבוד! יאללה, את יכולה! עוד לחיצה אחת!) אך בוודאי שלא עזרו לי להיות קשובה לקצב הנכון של גופי ולהיות בהתמסרות ובכניעה לרפלקס הטבעי של פליטת העובר מהרחם.

ככל שהלידה התקרבה, הדבר העיקרי שהייתי מוטרדת ממנו היה מי יהיה עם הבנות בזמן שאלד? אנחנו גרים בצפון, ההורים שלנו גרים במרכז, השכנות כולן אימהות בעצמן והבנות לא מכירות מספיק טוב אף בייביסיטר שחשבתי עליה כאופציה… התפללתי שהכל יסתדר ברגע האמת.. (התרחיש האידיאלי היה שהלידה תקרה כשהן יהיו במסגרות וסבא וסבתא יספיקו להגיע).

וכך זה התחיל…

יום רביעי- אני בשבוע 38, ומרגישה מדי פעם התכווצויות אך עוד אין סימנים ללידה. אמא שלי מגיעה לקראת הצהריים לביקור מתוכנן של יומיים. רבע שעה אחרי שהיא מגיעה, אני הולכת לעשות פיפי ומגלה שהשתחרר הפקק הרירי (2 הלידות הקודמות התחילו באותו האופן. הצירים התחזקו למחרת והבנות נולדו כיומיים לאחר מכן- שתיהן בשבוע 39+1)

אני מתחילה להרגיש התרגשות, וקצת לא מאמינה- טו גוד טו בי טרו… אמנם הלידות הקודמות התרחשו יומיים לאחר שחרור הפקק הרירי, אבל אי אפשר לדעת אם גם הפעם זה יהיה אותו הסרט. רוצה לקוות שהנה זה מתחיל, בטיימינג מושלם כשאמא שלי אצלינו- אבל עוד אין צירים סדירים ומי יודע מתי יגיעו?..

בינתיים, מספרת לבן זוגי שנמצא במרחק שעה וחצי מהבית, ואנחנו מתלבטים אם כדאי שימשיך דרומה לפגישה נוספת או שיחזור הביתה.. הוא מחליט לוותר על הפגישה ולחזור. ליתר ביטחון.

הצירים קצת יותר מורגשים אבל לא מפריעים לי ללכת עם הבנות וסבתא לבריכה. אנחנו מבלות שם את אחה"צ והכל באיזי, כשמדי פעם אני מרגישה התכווצות קלה אבל ממשיכה כרגיל. אף אחד מבחוץ לא יכול היה לדעת שהתהליך כבר התחיל….

הולכים לישון ואני מתעוררת בערך ב- 3 מציר. נושמת, עדיין במיטה. ממש לא נורא. יש הפסקה ארוכה. נרדמת. מתעוררת שוב בסביבות 4:30 ציר חזק- תופסת לבעלי את היד ולוחצת. הוא מתעורר. שוכבת מעליו ונושמת. רגועה. הוא מלטף לי את הגב. זה ציר ממש ארוך… קמה לעשות פיפי. עוד ציר ארוך.. אין שום פחד בתוכי. אני נושמת ורגועה ושוב עוד ציר חזק וממושך. כבר אין ספק. הגיע הזמן לצאת! מתארגנים מהר ואני מרגישה כבר שאין הפוגה.. רק ציר אחד ארוך… התכווצות מתמשכת… זה קורה!

5:00 נכנסים לאוטו. הווייז אומר 25 דק' לפורייה. אני מתפללת בליבי שנספיק להגיע לפני שהתינוק יצא.. ממשיכה לנשום ולהרגיש שקטה למרות שכבר מרגישה קצת לחץ למטה.. נוסעים מהר, אני כל הזמן לוחצת את היד של בעלי. קולטת שהוא דואג שאין הפוגה… הוא שואל אותי אם לעצור בצד- אני אומרת "אני אגיד לך אם כן. הכל בסדר… אני מחזיקה אותו בפנים.. תיסע… אנחנו נגיע בזמן.."

5:25 מגיעים למיון יולדות. אני יוצאת מהאוטו ונכנסת בעיניים חצי עצומות. הגוף שלי נמשך למטה, ואני מציצה ורואה שאני הולכת באלכסון, בעלי אוסף אותי בדרך, מוביל אותי פנימה. איזו הקלה! הגענו! אני מוכנה ללדת! הולכת לקראתינו מי שתהיה המיילדת שלי ולוקחת אותנו לחדר הלידה. אני מתה להיכנס למים… היא שואלת מלא שאלות. אני לא שם, לא עונה.. היא רוצה שאעלה על המיטה ואשכב על הגב- "צריך מוניטור ובדיקת פתיחה". אני אומרת "יש פתיחה.. את לא צריכה לבדוק. הוא תיכף יוצא" והיא "אבל אני חייבת לדעת מה המצב".. נכנעת. אני מבקשת שתבדוק כשאני על שש על המיטה. היא מסכימה, בלית ברירה. בעלי מחזיק את המוניטור בזמן שהיא בודקת מה הפתיחה… אאייייי…. זה כואב. פעם ראשונה שאני חשה כאב שמעצבן אותי ומוציא אותי מהשקט שלי. פתיחה 7-8 היא מכריזה. יופי. והמוניטור תקין. נהדר. אני קמה לרדת מהמיטה. מבקשת שתוריד ממני את המוניטור כדי שאוכל להיכנס לאמבטיה. "מה פתאום, את חייבת מוניטור רצוף! ואת לא תספיקי להיכנס למים". אני מתעקשת. בעלי אומר שהוא ילך למלא את האמבטיה, מקסימום לא אספיק. הוא מסביר למיילדת ברוגע, בכבוד, שזו הלידה השלישית שלי, שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה, שיסמכו עלי (איך אני גאה בו!) אני מבקשת מהמיילדת את המוניטור האלחוטי. ועל הדרך, שתביא לחדר גם את הכיסא לידה. ושתכבה את האורות בבקשה. לרגע אני קצת מתבאסת שזה לא החדר שהראו לנו בסיור, אלא חדר קטנצ'יק, בלי ג'קוזי, בלי חבל, בלי כיסא לידה.. שנייה אח"כ אני צוחקת לעצמי שמה זה משנה בכלל, עוד רגע הכל נגמר..

האמבטיה מתמלאת ואני נכנסת למים, ולא איכפת לי שהם נראים עכורים כי לא פתחו אותם מזה זמן… אחחחחח… סוף סוף אני במים! אני מרגישה הקלה עצומה, מתנועעת בחופשיות, סוף סוף שקט… מחזיקה בעצמי את הזרם על הגב שלי- לא יודעת לאן בעלי הלך- ותוך אולי 5 דקות אני מרגישה לחץ ושהמעיים שלי מתרוקנים… אני מושיטה יד למטה, ומרגישה את הראש של התינוק עם היד שלי. וואוו… תוך כמה דקות הוא יהיה בחוץ! אני קוראת לבעלי שיבוא להוציא אותי. קמה בקושי, הוא סוחב אותי החוצה. אני שומעת את עצמי שרה כמו מנטרה: "אמא… אמא… אמא…."

המיילדת רוצה לחבר אותי למוניטור. אני מסרבת. היא רוצה שאחתום על סירוב… אני אומרת תביאי לי עט. והיא: "אבל היד שלך רטובה" אני: "אז תביאי מגבת.." אני מתיישבת על כיסא הלידה. ממש נוח! אני מרגישה מוכנה ללדת ככה. פתאום אני שומעת ברקע קול של אישה במבטא רוסי, בטון מלחיץ: "את חייבת לעשות מוניטור, העובר שלך עלול להיות במצוקה ואנחנו לא יכולים לדעת…" אני מנופפת עם היד שלי לעבר הקול וכל מה שאני מצליחה לומר זה "ששששששש…."

בעלי מנסה לדבר אל ליבם. אני מרגישה ששמים עט בידי. פוקחת חצי עין וחותמת איפה שיש קו (יכלו להחתים אותי על כל דבר בשלב הזה…) שנייה אח"כ בעלי אומר לי- למה שלא נשים לרגע את המוניטור? מה איכפת לך? רק נשמע שהכל בסדר, זה ירגיע אותם.. יאללה, בסדר. אני מסכימה. שמים לי את המוניטור. הכל תקין. אני מרגישה צורך לשכב לאחור לרגע, לנוח. אומרת לבעלי שיחזיק אותי מאחור. אני נשענת, ומרגישה את הגב שלי מונח במאוזן על ידיו. יודעת שזה שלב המעבר. אני נחה אולי דקה. מתמסרת לשקט… אוגרת כוחות. וברגע אחד מרגישה פרץ של אנרגיה. אומרת לבעלי- "תחזיק אותי. תדחוף אותי קדימה!" אני מזדקפת, הוא תומך בי מאחור, ואני נושמת כמו שתרגלתי (שומעת את המיילדת אומרת לי "יאללה!" ואיכשהו, אני מסמנת לבעלי ומזכירה לו להגיד שאני לא רוצה שידברו איתי עכשיו. שאני זקוקה לשקט). אני מרפה, ומדמיינת את צוואר הרחם שלי נפתח, כמו פרח, ואת התינוק שלי יורד, מתברג, לאט לאט. אני לא צועקת. אני לא לוחצת. אני נותנת לגוף שלי לפלוט את התינוק, בלי שום מאמץ. כן, יש כאב, אני מרגישה את הפתיחה, את הלחץ, אבל זה כאב נסבל, זה כאב טוב. ואני מתמסרת לתחושות. אין בי פחד או התנגדות, אין לי אמביציה לסיים עם זה, אין לי צורך להוציא את התינוק כמה שיותר מהר, שייפסק הכאב… אני מלאה בסבלנות. אני משתאה מהיותי כלי להבאת חיים. אין שום דבר שקיים בעולם כרגע, מלבד זה…

ב- 25/6/15, 5:50, יום חמישי, נולד הבן שלנו. כל כך בקלות, בעדינות, ברוגע… איזה אושר!

אני מרגישה מצויין. לא התשתי את עצמי בלחיצות ובצרחות… והנה התינוק המתוק שלי כאן, יונק משדיי, עדיין מחובר לחבל הטבור. המיילדת מציעה לתת לי זריקת פיטוצין אך אני מבקשת לחכות עם זה, לתת לתינוק לינוק ולרחם להתכווץ באופן טבעי ולשחרר בזמנה את השלייה. הנוהל בביה"ח הוא לחכות עד 30 דקות. אנחנו מחכים 40 דקות והמיילדת מתחילה להילחץ קצת שהשלייה עוד לא נפרדה מהרחם. אני מחליטה לדבר בליבי אל הרחם שלי- "הגיע הזמן לשחרר את השלייה". אני מבקשת מהמיילדת לחתוך את חבל הטבור ומבעלי לקחת ממני את התינוק. אני מתרוממת קצת מהשכיבה, דוחפת את המיטה עם כפות רגליי, שכוח המשיכה יהיה לטובתי. חשה כמו צירים או כיווצים ברחם ועם הכיווץ הבא לוחצת קצת, בעדינות, ועוזרת לשלייה להיפלט באיטיות החוצה, תוך שאני מתפללת שהיא נפרדת בשלמותה. בעלי מסתכל דקות ארוכות, שוב ושוב, רוצה לראות שהדימום סביר ושהוא לא מתגבר (גם הוא עבר פעמיים טראומה…) השלייה נבדקת ע"י המיילדת ואז ע"י רופא שמאשר שהשלייה אכן שלמה.

מזל טוב!!!!

שנינו בהודייה על חוויית לידה מתקנת, מרגשת ומעצימה!

ועל היצור הקסום והיפה שהצטרף למשפחתינו J

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







2 Responses to לידה מהירה, קלה וטבעית בהשראת היפנוברת'ינג

  • לידה מדהימה, סיפור מעורר השראה ויפהפה ואת מדהימה, היולדת – וכל התמיכה שארגנת לך מסביב

    • אוף איך ריגשת אותי….. איזה כיף לשמוע סיפורים כאלה. כל כך עוצמתיים וסוחפים ומחזירי שליטה..
      מדהים! את מדהימה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *