למה לא להגיד להם כל הכבוד?

כל הכבוד

כביכול שתי מילים פשוטות ששגורות בפינו ונשלפות כמעט ללא מחשבה.

הרי אנחנו רוצים להחמיא לילדינו ולהראות להם שאנחנו רואים את מה שהם עשו, נכון?

אבל מה עוד קורה או יכול לקרות מאמירת כל הכבוד?

  1. חיפוש אחר כל הכבוד– מכירים את השלב הזה (סביב גיל שנה וחצי) שהפעוט מתקרב לחשמל ומציץ לראות שאתם ראיתם אותו אחרת אין טעם, באמת, לגעת בחשמל? בדומה לנגיעה בחשמל הילד יבחר לעשות דברים כשאתם רואים, דברים שהוא יודע שבסופם הוא ישמע את "כל הכבוד". הוא עלול שלא לעשות דברים כי הוא רוצה לנסות, להצליח אלא אם כן מישהו רואה אותו כי הוא התרגל שאומרים לו  (לא שהוא אומר לעצמו) כל הכבוד על כל דבר שהוא עושה.
  2. אותנטיות– תחשבו רגע על עצמכם. אם הבוס שלכם בעבודה היה אומר לכם על כל דבר שעשיתם במהלך היום כל הכבוד. איך הייתם מרגישים? אני מניחה שבאיזשהו שלב הייתם מפסיקים להאמין לו, נכון? או שהייתם אפילו מפסיקים להעביר לו דברים כדי לשמוע את חוות דעתו כי הרי תשמעו כל הכבוד אז בשביל מה? אותו דבר עם הילדים, אם הם שומעים כל הכבוד על דברים שהם עושים הם עלולים שלא להאמין יותר למחמאות שלכם (שנאמרות מכוונה טובה אני יודעת).
  3. חיזוקים מבחוץ- זה לא סוד, אנחנו לא נוכל להיות עם הילדים שלנו בכל סיטואציה בחיים כדי להגן עליהם. ואתם יודעים מה, אנחנו גם לא צריכים וזה לא נכון בשבילם ובשבילנו. אך אם הילד מתרגל לכך שרק אנחנו מחמיאים לו באמירת כל הכבוד כללית הוא לא יוכל להחמיא לעצמו כשלא נהיה לצידו, הוא לא ידע איך. ולא פשוט ואפילו אעז ואומר לא כיף לחיות ללא היכולת להחמיא ולחזק את עצמי.
  4. כשלונות- ילד מקבל כל הכבוד בדרך כלל כתגובה לתוצאה כלשהי אליה הוא הגיע. ומה קורה כשהוא נכשל? האם הוא ירצה להכשל או שמא ימנע מלנסות דברים שהוא לא בטוח יצליח כדי לא להכשל?
  5. תסכול- ייתכן ולאותו ילד סף התסכול יהיה נמוך וכשיצטרך לנסות משהו חדש או משהו שהוא חושב שאינו טוב בו הוא יבקש עזרה ולא יתחיל בלעדיה או שינסה ומהר יחווה תסכול כי זה לא יוצא כפי שרצה. הוא יודע (בלבו) שכל הכבוד לא יגיע אז בשביל מה להתאמץ?

 

אז אמרתי שאת כל הכבוד אפשר להשאיר מחוץ לדלת הבית אבל מה כן לעשות?

  1. עצרו– כדי להחמיא לו אתם חייבים לעצור. אתם לא יכולים להיות בטלפון, לגלוש בסלולרי (ענייני עבודה גם מסיחים את הדעת) או לשטוף כלים. אתם צריכים להיות נוכחים ולראות מה הוא עושה. מה הדרך שהוא עשה כדי להגיע לתוצאה, שדרך אגב פחות חשובה כרגע.
    נניח הילד גורב גרביים, פעולה שיכולה להיות לא פשוטה. אם תסתכלו רק כשהגרב על הרגל או שנשארה על הרצפה אתם רואים את התוצאה. או שהוא גרב או שלא.
    אבל אם תסתכלו עליו תראו שהוא ניסה לגרוב את הגרב, הפך צד כשלא הצליח, החליף בין הרגליים וניסה גם ברגל ימין וגם בשמאל ואפילו ניסה בעמידה ובישיבה. עם כמה דברים הוא התמודד רק בשביל גרב אחת. וואו.
  2. מה אתם רוצים להגיד לו? על מה כל הכבוד? אחרי שעצרתם והסתכלתם תשאלו את עצמכם את השאלות הללו. אם על התמדה, עודדו אותו והראו לו שראיתם את כל מה שהוא עשה כדי לגרוב גרביים. אם זה בכלל העצמאות שלו שאתם רוצים להעצים,  הראו לו שראיתם שהוא מנסה לגרוב את הגרביים לבדו.
  3. חזקו את מה שהוא עשה– מנו את כל הצעדים שהוא עשה ולא רק גרבת לבד. תחשבו עליו, איזה מעצים ונעים זה בשבילו לשמוע את כל הדברים, שנראים מינוריים, שהוא עשה.
  4. לפעמים אל תגידו כלום– לא על כל דבר שהם עושים צריך להחמיא ולחזק. זוכרים, אנחנו רוצים שתהיה להם את היכולת הפנימית לעשות את זה בעצמם ולעצמם. תראו כשתחמיאו לו על הדרך ועל מה שהוא עשה הוא עוד יגיע אליכם ויגיד תראו לבשתי את החולצה לבד. לבד.

 

אתם מהווים מעין מראה לילדים שלכם. ובכך שאתם מחמיאים  על הדרך ועל יכולות ספציפיות של הילדים הם יכולים ממש לראות את זה בעצמם ולהאמין שיש להם את זה עמוק בפנים.

וגם לכם מגיעות מחמאות. מוזמנים לקרוא כאן למה אני חושבת ככה.

מורן

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *