למה לא לרכך אזורים צועקים

גילה, בשבוע 34 להריונה, הגיעה אלי לדבר על הלידה הקרבה, בעיקר בצל הלידה הקודמת שהותירה זכרונות קשים.
במהלך המפגש, כשעלו בה רגעים מהלידה הקודמת, מיד עצרה מהתיאורים ואמרה: "רגע, אני נושמת לשם כדי לרכך קצת". הריכוך הזה חזר כמה פעמים- כשתיארה את הימים שלפני, כשתיארה את הכניסה לביה"ח, כשנזכרה סיטואציות מול האחיות במחלקה…
חשבתי שנראה שהיא מיומנת בהשראת רוגע הזו, ושטוב שיש לה את המשאב הזה של יכולת ויסות.
אבל גם משהו שם סקרן אותי.
היה נדמה שחלק בה רוצה לדבר, רוצה שיקשיבו לו. ובמקום זה היתה שם הפעלת מיומנות כמעט אוטומטית של הרגעה והרחקת האינפורמציה הפנימית הזו שהייתה קיימת בה.
במהלך המפגש, ניסיתי להציע לה דרך, מווסתת ומוגנת להקשיב לחלק הכואב הזה. הידע שהגיע ממנו היה מפעים – גם מפתיע, גם חכם וגם עטף אותה באהבה ובטחון.

לפעמים, בהריון, לקראת לידה, או בתקופת ההורות הראשונית, יש פתאום חלקים בנו ש'מדברים' -שכואבים.
אלה יכולים להיות חלקים פיזיים – פתאום הצוואר תפוש, הלסת נוקשה, יש מחנק בגרון, כובד בחזה…
ואלה יכולים להיות חלקים שמתחילים לצעוק כשאנחנו חושבות או נזכרות במשהו – בלידה הקודמת, בזכרון ילדות, בפחד לקראת הבאות, באכזבה ישנה או חדשה…

יש גישה מקובלת שמנסה וחשה לרכך אותם, ל'פתור' את הבעיה.
כמובן, שזו הנטייה הטבעית, ויש בה הרבה מן הבריאות.
מבחינת הגוף – בהריון, ובכלל, תמיד טוב לקבל עיסויים, לרכך אזורים נוקשים ולתמוך בבריאות.
ומבחינת הנפש – זה נפלא להיות מסוגלות להשרות רוגע, לנשום, לתפוש פרספקטיבה.

אבל לפעמים, יש דברים מעבר.
אם כל פעם שאני נזכרת בלידה, יש לי מחנק –
אם כל פעם שאני נזכרת בהנקה הקודמת שלא צלחה, אני מרגישה כאילו תקוע לי גוש בגרון –
אם כל פעם שאני חושבת על הלידה הקרבה, הגוף שלי מגיב בעוררות –

אולי כדאי לעצור ולנסות ליצור סביבה בטוחה בה אצליח לנסות להבין מה יש שם?
אולי כדאי לבדוק אם יש שם משהו שמנסה לשמור עלי – לעצור אותי?
ממה הוא מנסה לשמור? ולמה?
ואיך נכון להתקדם קדימה, כשלוקחים בחשבון את ה'סכנות'?

מנסיוני, אני מציעה לא לרכך אזורים צועקים.
הם  כמו ילדים. אם נקשיב להם – הם יתחילו לדבר. אם לא נקשיב – הם יצעקו חזק יותר ויותר, עד שהם בעצמם לא יבינו את ההגיון שבזה.
להתעלם מסמנים פנימיים כאלה בתוכנו זה כמו לכרות חלקים מגופנו. יש שם חלק, שנושא עבורנו זכרון יקר מהעבר. זכרון קשה אולי, של דברים שקרו או של דברים שהיו צריכים לקרות ולא קרו. החלקים האלה לפעמים, בעצם רק צריכים הכרה. שנכיר אותם, שנכיר בהם. בחשיבות של מה שהיה בחסר של מה שלא היה. לרוב, ההקשבה הזו כבר תיצור מרחב שקט יותר ורגוע שיאפשר הרבה תנועה חופשית ושמחה.
ויותר מזה – החלקים הללו אוהבים אותנו.
הם אוהבים אותנו ויודעים עלינו הרבה, דברים שאפילו אנו לפעמים שוכחים.
הם כל-כך אוהבים אותנו עד שהם מוכנים שנכעס עליהם ואפילו נשנא אותם, והם עדיין ימשיכו לומר את מה שחשוב להם, כי אולי מתישהו נקשיב להם.
הרבה פעמים הם יודעים את הדרך הנכונה עבורנו לפסוע למרות החשש, או יחד איתו…

רק צריך להקשיב.
ההיכרות איתם והנכונות להיות באינטראקציה איתם, מאפשרת תקשורת בין החלקים בנו.
זו נוכחות רחבה שמאפשרת לנו למצא את כל הכוחות והמשאבים שלנו. הרי בלידה זקוקים לכל פירור משאבים וכוחות, וזה לא יתאפשר אם כמו נגביל את המרחב שלנו רק לאיזורים הבלתי כואבים. אנחנו שוכנות בכל מרחבינו הפנימיים, גם הכואבים וגם השקטים. הפעולות הנכונות לנו ינבעו מהמרחב השלם. להשקיט בעקביות 'צעקות' גופניות כאלו זה כאילו הגיע לאתגר שלפנינו חסרות, בלי חלקים שלנו. גם החלקים הכואבים שלנו – הם אנחנו.
תקשורת שכזו היא לא עניין 'רוחניקי', הרבה פעמים התוצאה של תהליך היא הבנה מאד פרקטית ונקודתית לגבי התנהלות מאד מעשית בחדר הלידה, או בבדיקות, או בהורות העכשווית – מתי ואיך אני רוצה לבצע פתיחת וריד, או בדיקה פנימית, מתי ללכת לבית החולים ולאיזה…

ובחזרה לגילה –
היתה שם תחושה של גוש לוחץ, מעיק והיא נזכרה בפחד ובאי הוודאות שהיתה בה לקראת הלידה הראשונה. היא ראתה שעכשיו היא יודעת הרבה יותר, אחרי בירור השאלות שלה בקורס ההכנה ללידה. לעומת זאת, עלתה בה שאלה לגבי הצלקת שלה מהחתך. היא רשמה לעצמה לברר את הסוגיה הזו – והגוש המעיק היה כבר יותר קל ופחות מעיק.
ה'גוש' הלך והתרחב, התאוורר והוקל, ואז שלח כמו מחושי קרס למעלה, אל בין השכמות. שהינו עם התחושה ועם מה שהיא מביאה. גילה נזכרה בכעס שהיה בה מול הרופא שנכנס. כעס שלא ידעה שהוא שם אפילו. ואפילו לשאול או לדבר יותר מדי לא העזה, כדי לא 'להפריע' לרופא בעבודתו… היא התחילה לבכות, בתחילה בכעס ואח"כ ברכות. מלטפת את בטנה וכמו מכירה בכך שעכשיו היא אחרת, שהיא תשים לב אם משהו יכעיס אותה, שהפעם תעז להגיד את העדפותיה. היא נתנה לדמעות לשחרר את הכעס ולאט לאט הקרסים התעדנו והפכו לקנוקנות המתלפפות זו בזו. אז עלתה בה תחושת בדידות, שטרם נקשרה אצלה ללידה. היא הבינה פתאום שהיא רוצה להתקשר לאחותה ולהזמין אותה להיות איתה בלידה.
בדקנו מה שלום ה'גוש'. "בסדר", חייכה מבין הדמעות גילה.
הצעתי לה להגיד לו 'תודה' (בלב, כדי לא להרגיש לגמרי מוטרפות), ולהבטיח לו שתסכים בעתיד להקשיב לו אם שוב יהיה לו משהו להגיד.
ומה שלומו עכשיו?
גילה בדקה. 'הרבה יותר בהיר אבל עדיין יש שם משהו'.
הצורה העגולה הזכירה לה חיבוק שלא נגמר. בלידה הזו היא רוצה יותר חיבוקים. בלידה הקודמת, בן-זוגה היה דרוך מדי ודואג מדי מכדי להתרגע מספיק לחיבוקים רגועים וארוכים. 'למה הוא זקוק כדי שזה יתאפשר?', שאלתי. וגילה ענתה לעצמה את מה שצריך עוד להיעשות ולקרות בעולם המעשה כדי שבן זוגה יגיע ללידה הזו פנוי ובוטח יותר. הנוכחות של אחותה וודאי תעזור.

היא הבטיחה לעצמה לא לפחד יותר מחלקים כועסים וצועקים בה.

אחרי חודש קבלתי ממנה סמס קצר מאושר ובהיר על לידה מקסימה, כואבת, ברורה ושמחה, וכתבה שתשמח לבוא ולספר לעצמה ולי את סיפור הלידה הזה. אני מחכה בשמחה.

מקווה שסקרנתי אותך מספיק כדי לעצור ולבדוק –
איזה חלקים פועמים וכואבים אולי יש בי?
אולי אפשרי לי לחקור אותם? ואיך ארגיש בטוחה לעשות זאת?
זה מרגיש כל-כך מפחיד ומסוכן – האם זה באמת ככה?
ואולי יש בהם אינפורמציה לגבי התנועה הבאה הנכונה לי?

אם את מסתקרנת לחקור מהי התנועה הבאה הנכונה לך –
עלתה לך שאלה?
צורך בשיתוף או בירור?

נשים שמרגישות צורך בתמיכה בתהליך, או בהתייעצות –
מוזמנות לפנות אלי.

אשמח לשוחח,
בטלפון, בפרטי, במייל
בדף האישי שלי
050-7946006

באהבה,
לילך

גְדֵלִים – מהריון להורות
לילך בנימיני-קורש
מדריכת הכנה ללידה ודולה * מדריכת הנקה * ייעוץ הורות * ליווי רגשי בשיטת BOT
7946006 -050 מושב מרחביה 6523602 –04
Lilach@Gdelim.co.il                                                 www.gdelim.co.il

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *