מה חבוי אצל דלית בזיכרון?

דלית וירון  (שמות בדויים ) ,מגיעים אלי להכנה ללידה, זוג צעיר, הריון ראשון.
שמחים, אופטימיים, מצפים ללידה.

דלית מאמינה בעצמה ובגופה ואינה חוששת במיוחד מהלידה הקרבה, היא רוצה לנסות ללדת לידה טבעית אך גם פתוחה להשתמש במשככי כאבים.

אחרי הפגישה השנייה שלנו דלית נוסעת לבקר בבית החולים הקרוב לביתה.
ירון מאד עסוק והיא אינה חוששת לנסוע לבד, ("הרי זה בסך הכול סיור").

בצהריים דלית מתקשרת אלי נסערת.
היא לא מבינה מה קרה לה: "ברגע שעברתי את שער בית החולים", כך היא מספרת, "התחלתי להזיע ולקבל צמרמורות לחליפין. ולא, אני לא מפחדת כל כך מהלידה. לא מבינה מה קרה לי, דפיקות לב מואצות , הרגליים שלי בקושי הצליחו לעבור בשער. הכרחתי את עצמי להיכנס ולהגיע לסיור. אני חושבת שהייתי ממש לבנה כי המיילדת הציעה לי מים. כל הסיור רק חיכיתי שהוא יגמר. אין לי מושג מה נאמר שם. רק כשסוף סוף יצאתי מהשער חזרתי לנשום לרווחה".

דלית נסערת מהחוויה שעברה, האם יכול להיות שהיא כל כך מפחדת מהלידה ולא ידעה?
אנחנו קובעות להיפגש למחרת ולנסות להבין.
אני שואלת את דלית האם הייתה מאושפזת אי פעם בבית החולים והיא עונה שלא, אף פעם. אבל אז, לפתע, היא אומרת: "אני לא, אבל אימא כן. זה היה כשהייתי ממש קטנה, אולי בת 5 או 6. גילו לאימא סרטן (למזלה הוא  התגלה ממש מוקדם). אני לא ממש זוכרת את התקופה הזו. אני יודעת שהיא עברה ניתוח וטיפולים והחלימה. אנחנו לא ממש מדברות על זה (היא לא אוהבת)".

אנחנו עוצמות עיניים וחוזרות לגיל 5-6, דלית מצליחה לראות תמונה בה הם נוסעים באוטו לבית החולים. אבא נוהג ושותק (נראה מודאג). איתי יושבים אחי הגדול ואחותי הגדולה, אחי כבר בן 13. הוא כל הזמן מדבר. "הניתוח של אימא ממש מסובך, רק מעט אנשים עוברים אותו, וגם אז הם לא ממש אותו דבר. בטח תהיה לנו אימא אחרת עכשיו". "שתוק ", צועקת עליו אחותי (היא בת 10). אימא תבריא ותהיה בדיוק כמו שהיא, ואתה תפסיק לדבר ככה". ואני יושבת לידם ולא מוציאה מילה. אני לא ממש מבינה מה זה ניתוח מסובך, ומה זה אימא אחרת, ואני רק רוצה שהכול יעלם ויתבטל. שיהיה קסם ולא נהיה במכונית בדרך לבית החולים אלא בבית עם אימא כרגיל.
אבל הקסם שלי לא מצליח ואנחנו מגיעים לשער. אני מפחדת להיכנס, מפחדת ממה שאראה שם, אולי אראה אימא שונה, אימא לא שלי?
זמן ההליכה על השביל נראה לי כמו נצח ואני רוצה להסתובב ולברוח.
כשאנחנו מגיעים, אני רואה את אימא. בהתחלה אני מפחדת להתקרב (כי אולי היא אחרת), אבל אז אני רואה שבתוך החלוק של בית החולים ומעל לתחבושת ולאינפוזיה, נמצאות אותן עיניים, העיניים של אימא שלי שאני אוהבת. אני מתקרבת אליה והיא מחבקת אותי ובוכה.
אנחנו מריצות את הסרט אחורה וחוזרות למכונית. "מה אפשר לעשות כדי שדלית הקטנה לא תהייה כל כך חרדה ומפוחדת?"  אני שואלת. היא חושבת: "אולי אבא היה צריך להתערב. אולי הוא היה יכול להגיד לי שאימא חולה אבל היא אותה אימא והיא תבריא. זה היה יכול להרגיע אותי. אולי בעצם הייתי יכולה לשאול אותו". אנחנו פונים לדלית הילדה המפוחדת שיושבת במכונית ומציעים לה לשאול את אבא.

היא קצת חוששת אבל מסכימה. היא שואלת. אבא מרים את הראש קצת ואומר: "אימא תהיה בסדר. היא תישאר אותה אימא שאנחנו אוהבים, אנחנו רק נצטרך לעזור לה עד שתבריא".
דלית הקטנה קצת יותר רגועה, עם לעזור לאימא היא יכולה להתמודד.

בסרט הזה שאנחנו יוצרות, דלית כבר נכנסת בקלות לבית החולים וממהרת לראות את אימא, מחכה לראות איך תוכל לעזור לה.
כשאנחנו מסיימות את הטיפול, דלית מאד נסערת, "שנים שלא חשבתי או דיברתי על התקופה הזו. אני חייבת להתקשר לאימא ולספר לה".
שבוע לאחר מכן דלית ואימה הולכות שוב לסיור. הפעם הן עוברות יחד בשמחה את השער בהרגשה של ציפייה למשהו טוב שעומד להתרחש שם.
כאשר דלית הולכת ללדת, היא עוברת את השער בחיוך ובשמחה, חושבת על אותה ילדה וחווה את האישה שעומדת להפוך לאימא.

 אז מה בעצם קרה כאן ?

הזיכרון הכואב של דלית מגיל 6 היה חבוי עמוק מאד במחסן הזיכרון. הוא קודד, כלומר חובר במחסן הזיכרון, יחד עם תמונת שער בית החולים.
דלית לא חשבה על הזיכרון הזה שנים ארוכות, אבל כאשר צעדה לעבר השער הוא נשלף בכל עצמתו, ולכן היא חווה חרדה גדולה ובלתי מוסברת שאינה קשורה כלל ללידה הקרבה.
בתהליך אנחנו יוצרים זיכרון חדש, זיכרון בו הילדה פנתה לאבא, הבינה את הסיטואציה, ולכן נכנסה בציפייה ולא בחרדה בשער בית החולים.
הזיכרון החדש (למרות שהוא התרחש בדמיון בלבד) מחליף את הזיכרון הקודם. מעכשיו, כניסה לבית החולים גורמת לציפייה והתרגשות ולא לחרדה ואימה.

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *