נעמה רוצה להצליח ללדת (ויב"ק)

נעמה בת 30, הריון שני.
בלידה הראשונה, היא מספרת, הגיעה "מוכנה ". קראה, השתתפה בקורס הכנה ללידה,
אפילו עשתה יוגה. נעמה רצתה מאד ללדת לידה טבעית. היא בחורה חזקה, ספורטיבית, שלא ממש מפחדת מכאב. בדרך כלל (כך היא מעידה על עצמה) היא משיגה את מה שהיא רוצה בחיים.

 כשהתחילו הצירים, נעמה חיכתה בבית. היא נשמה, ישבה על כדור פיזיו, עשתה מקלחות וספרה צירים. רק כשהצירים היו קרובים וכואבים נסעו נעמה ובן זוגה לבית החולים.
כשהגיע לבית החולים, גילתה נעמה לדאבונה, שלמרות הצירים הכואבים ולמרות ההתמודדות הנכונה שלה אתם, הפתיחה היא בסך הכול 2.5-3 ס"מ.
למרות האכזבה היא לא התייאשה והמשיכה לעבוד עם הצירים, אך לאחר עוד שעה וחצי הפתיחה נשארה עדיין אותו דבר. כאילו הגוף מסרב להיפתח.
הרופאים מציעים פיטוצין, ונעמה, שכבר עייפה ומיואשת, מסכימה. היא גם מבקשת אפידורל.
לאחר עוד כמה שעות ללא התקדמות משמעותית, מזהים ירידות בדופק, ונעמה מסיימת את הלידה בניתוח קיסרי.

השמחה על הולדת הבן הראשון מהולה בהמון אכזבה מעצמה, מגופה, ובעיקר חוסר הבנה מה קרה שם ולמה?
נעמה מגיעה אלי בהריון השני. הפעם היא ממש רוצה שיהיה אחרת, אבל אין לה מושג מה לעשות.
הרי היא עשתה הכל כבר בפעם שעברה אך מאמציה היו לשווא.

 בשיחה אני שואלת את נעמה על המשפחה שלה, וגם על הלידה שלה.
מתברר שנעמה נולדה גם היא בניתוח קיסרי. לאם היו הפלות חוזרות ונשנות, וכאשר סוף סוף הצליחה להחזיק את ההיריון, נאלצה לשכב בבית בשמירת הריון ארוכה.
הרופאים חששו מהלידה ולכן הציעו לאם לנתח. נעמה נולדה בניתוח בשבוע 38 ללא צירים.
לאורך השנים  סיפרה לה האם שוב ושוב כיצד רק בזכות הרפואה הצליחה ללדת.

 אנחנו מתחילות את הטיפול וחוזרות ללידה הראשונה של נעמה. נעמה עוצמת עיניים ורואה את עצמה בלידה: זזה, נושמת, הכול נראה נכון. אנחנו מנסות לבדוק מה חוסם או מפריע לפתיחה להתקדם.
" זה הכול בחוץ, היא אומרת. הגוף זז מבחוץ, אבל מבפנים אין לו מושג איך להיפתח. כאילו חסר לו הידע הזה… אין לו את התכונה הזו".
אנחנו חוזרות 30 שנה אחורה ללידה של נעמה עצמה. היא רואה את עצמה יושבת ברחם מוקפת מים. ולפתע, בלי שום אזהרה מוקדמת, נפתח פתח וידיים מושכות אותה החוצה. נעמה התינוקת מרגישה פחד, לחץ, חרדה. לוקחים אותה, אורות חזקים, מכאיבים לה, ורק לאחר זמן (שמרגיש שלא יגמר לעולם) היא מרגישה את הזרועות המחבקות של אמא, הידיים המוכרות והמרגיעות.

 בפעם הבאה שאנחנו נפגשות, אני מבקשת מנעמה לנסות ליצור תרחיש  אחר ללידה שלה עצמה. בתרחיש הזה נעמה מבקשת מאמא לחכות לצירים ולא ללכת לניתוח. אימא מסכימה ומחכה. הצירים מגיעים שבועיים אחר כך, נעמה בבטן מרגישה את ההתכווצויות ומבינה שהגיעה הזמן לצאת. הצירים דוחפים אותה לתוך תעלת הלידה. התעלה צרה. לעתים זה מפחיד, היא מרגישה את הלחץ של התעלה על גופה, אבל כעבור כמה שעות היא מגיעה ליציאה. קצת קשה והנה באות ידיים ומושכות ועוזרות לה לצאת. נעמה בחוץ, מותשת, קצת פוחדת, אבל מרגישה שהצליחה. .
אני מבקשת מנעמה לשמור את זיכרון הלידה באיזשהו מקום בגוף.
נעמה בוחרת בצד הימני של הראש. עמוק בתוך המוח במקום שמור ונסתר.

משם אנחנו חוזרות ללידה של נעמה הבוגרת.
אנחנו חוזרות בדמיון לאותה אישה שזזה בבית החולים. זו שחסר לה הידע כיצד להפתח. אנחנו שולחות אותה לבדוק בצד ימין של הראש, במקום החבוי שהטמנו את הזיכרון. כן הוא שם.
נעמה רואה אותו. היא מוציאה אותו מהמסתור והוא משדר את הידע לגוף. פתאום זה קורה, הגוף מתחיל להיפתח. הפתיחה מתקדמת, דברים סוף סוף התחברו. הרופאים נדהמים לגלות שהפתיחה קפצה ל-7 ומוותרים על הפיצוטין . נעמה ממשיכה לנוע, הגוף עושה את מה שהוא צריך וכעבור עוד שעתיים וחצי נולד התינוק בלידה טבעית ומדהימה.
נעמה הצליחה לראות את עצמה יולדת.
את התמונה הזו אני מבקשת מנעמה לשמור. הפעם היא בוחרת לשמור בלב.

כעבור חודש וחצי מגיעים הצירים. נעמה קצת בלחץ אבל מאמינה שהפעם זה יהיה אחרת. היא זוכרת לעבוד עם הצירים, אבל גם מתרכזת בידע החבוי בראש ובתמונה שבלב. היא ממש מרגישה איך התינוקת יורדת נכנסת לתעלה, הפתיחה נפתחת ומתקדמת.
כשהיא מגיעה הפעם לבית החולים, היא כבר עם 5 ס"מ.
אין גבול לאושר. עוד מס שעות ונעמה יולדת בלידה טבעית תינוקת מקסימה.

 יתכן שאתם מרגישים שהסיפור הזה דמיוני מדי ולא ממש הגיוני.
הסיפור אמיתי לגמרי (למעט הפרטים המזהים כמובן).

אנסה להסביר קצת את אשר קרה:

המוח האנושי הוא מכונה מדהימה שהמדע עדיין רחוק מלהבין אותה לגמרי, אך ידוע שכל תנועה או פעולה מתחילות בשדר מסוים באזור ספציפי במוח.
כמו כן, ידוע שהזיכרון של כל פעולה או חוויה שעברנו  נשמר במחסן של זיכרון ארוך טווח במוח. המידע שנמצא במחסן הזיכרון ארוך הטווח לרוב אינו זמין לנו. המידע נשלף רק כאשר  אנחנו נתקלים בסיטואציה דומה, וגורם לנו להוציא את הזיכרון מהמחסן כלומר להיזכרות.

גם החוויות מהתקופה שלנו ברחם נשמרות במוח. יתכן שהן נשמרות רק כרגשות, כיוון שזו תקופה שבה לא ידענו לדבר, אך ללא ספק הן נמצאות שם.
אצל נשים בדרך כלל מופעל מנגנון ההיזכרות בלידה שלהן  וכך ישנו ידע איך אמורה להתבצע היציאה. המוח שולף והגוף יודע מה לעשות. אצל נעמה לא היה זיכרון כזה. הזיכרון היחיד היה של ניתוח, וזיכרון זה אכן גרם לניתוח נוסף.

 בתהליך העבודה עם תת המודע אנו בודקים אילו זיכרונות נמצאים במחסן בהקשר לסיטואציה (זיכרונות מהרחם, מהילדות, מהלידה הקודמת שלנו ועוד) ואנו יוצרים שינוי זיכרון. שינוי הזיכרון נשמר כזיכרון חדש המטשטש את הזיכרון הקודם.

המוח שומר את החוויה שדמיינו באותה צורה בה הוא שומר חוויות שקרו פיסית. מבחינתו אין שום הבדל!!!שינינו את החוויה ופתחנו את הדרך לחוויה דומה בעתיד.

 מדהים מה שהמוח שלנו מסוגל לעשות!!!

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *