סיפור לידה – הלידה של אופיר

סיפור לידה שניה, לידה ללא אפידורל.

07:40 – מתעוררת אחרי לילה גרוע, רוני לידי במיטה, קמה לעשות פיפי- יורדים מים. הולכת לשירותים לוודא, יורדים עוד קצת מים. מחליטה להתקשר לנעמה, מחליטה קודם להעיר את ערן "בובי, ירדו לי קצת מים" הוא קופץ מהמיטה.

מתקשרת לנעמה, היא אומרת שנחכה לצירים, בגלל שלא ירדו המון מים אני מסכימה איתה.

08:00 – רוני וערן מחוץ למיטה, יש התרגשות באוויר. מתחילה להתקשר לאנשים. אמא שלי בדרך למרכז, מתרגשת מאוד ולא יכולה לבוא. מבטיחה לעדכן.

רונה בדרך לאוהלו עם כמה נשים ברכב, אומרת שרתם בבית וגם דן זמין. בסוף השיחה היא לא ידעה ששמעתי אותה צועקת מהתרגשות באוטו לאחרות. אני מחייכת לעצמי.

אבא שלי אומר שתיכף יבוא לבקר, ואם צריך הוא יכול להיות קצת עם רוני.

בנתיים מתכתבת עם מירבי, היא אומרת שתכין לי ג'וינט עכשיו ואני אומרת שערן יגיע בקרוב. כבר 08:30. ערן יוצא ואבא שלי מגיע.

אני אורזת את התיק ומדברת עם רתם. היא בחיפה ותגיע בשעה הקרובה. שרון בטבעון ויגיע גם בקרוב אלינו. אני אומרת שאין לחץ ותודה. אבא שלי משחק עם רוני בכיף, אני מתארגנת. מתאפרת, מתלבשת. בנתיים מתחילים צירים כל 7 דקות לערך. לא ממש כואב… מסיימת לארוז את התיק ומניחה בכניסה לבית את כל הציוד שנצטרך. ערן חוזר ואבא שלי הולך לעבודה ומאחל בהצלחה.

אני מכינה לנו חביתות ולכל אחד סנדוויץ שווה ביותר, מפנק. רוני אוכלת איתנו ואין לי ספק שמרגישה שמשהו קורה. יושבת במרפסת ומעשנת את הג'וינט בכיף. נעמה מתקשרת ואני מדווחת שיש בערך 5-6 צירים בחצי שעה, מידת הכאב ממש נסבלת. מחליטים שכשנצא מהבית נעדכן אותה. בערך בתשע שרון מגיע. שמים באוטו שלו את העגלה ואת כיסא הבטיחות, מדברים קצת. מסיימת לארוז את התיק של רוני וגם שמה אצלו ברכב. מסדרת קצת את הבית. מדברת עם אחותי בטלפון.

10:00 – רתם מגיעה גם, אחרי עשר דקות שיחה הלכנו. רתם לא מבינה איך אני כל כך רגועה, שרון גם מתרשם מזה.. אני אומרת להם שאני מאוד מתרגשת אבל גם מאוד מפוקסת כרגע.

בדרך הצירים מעט נחלשים ואני מסיימת את הג'וינט.

11:00 – מגיעים למיון פוריה, נכנסים למוניטור, אחות מאוד נעימה ונחמדה. ערן התקשר לנעמה שתבוא כי היה חשוב לו. אני זורמת. יש צירים שמתגברים ונהיה מעט פחות נעים אבל בהחלט נסבל. בדיקת פתיחה- 2.5 אנחנו מאוד מרוצים. הצוואר עוד אחורי אבל חלק ממנו כבר נמחק וזה נשמע טוב מאוד. במיוחד ביחס ללידה הקודמת. יש רק חדר לידה פנוי אחד ושתי יולדות בתור. רופא נחמד מקליד מידע ומאוד עדין בשאלותיו אלי. מתרשם מכמה אני יודעת פרטים על עצמי ועל ההריון. בנתיים שיחה טובה עם נעמה.

13:00 – בערך, נכנסים לחדר לידה מספר חמש. "מתחילים לעבוד".

דברים שאני זוכרת :

מיילדת מקסימה איתנו בחדר, אני מבקשת להחשיך כמה שיותר וגם שיהיה שקט. רוב הזמן מרגישה טוב. הפתיחה היא 3.5 בערך בשעה 14:00 ושמים לי מוניטור, אני יושבת על כדור ומניחה ראש וידיים על המיטה. או שאני עומדת עם ראש על החזה של ערן וידיים מסביב לצוואר ונעמה מאחורי עושה עיסויים בגב.

עושה חוקן, עושה קקי בערך 3 פעמים בחמש שעות הקרובות עד ללידה.

לשבת לעשות קקי ולקבל באמצע ציר –זה נורא. אני לא רוצה לצעוק במהלך צירים כאלו.

כשאני עומדת או על כדור ונעמה מאחורי אז הנשימות שלה עוזרות לי להתפקס ולנשום נכון.

בחלק מהצירים כואב לי ואני מרגישה שאני ממש יכולה לשלוט בכאב הזה.

הלכתי להתקלח פעמיים וזה היה טוב מאוד אבל לא מספיק. היו לי גם צירים בכל אחת מהמקלחות והשפרצתי מים על הגב תוך כדי וקצת בכיתי. בכלליות הרגשתי שאני רוצה לבכות אבל לא ממש הצלחתי.

במהלך חלק מהצירים אני שומעת את עצמי אומרת דברים שאני לא בטוחה למה אמרתי אותם בהמשך.

בשלוש בערך מגיעה מיילדת אחרת, נדיה, מהרגע הראשון לא אוהבת אותה. היא לא נעימה לי, נראית לי לא נחמדה. האחות הזאת מדליקה את כל האורות כל פעם שהיא נכנסת לחדר ועושה גם המון רעש ולא מתאים לי.

שומעת מחדר אחר יולדת שצועקת בקולי קולות. אומרת לנעמה, עוד מעט אני גם אצעק ככה? אני מרגישה בעתה בפנים באותם רגעים. מתחילה להיזכר כמה הולך לכאוב לי בהמשך.

רוב הזמן אנחנו רק 3 בחדר וזה מאוד טוב לי. ערן רוצה ללכת להביא שתייה מתוקה אבל הצירים מתגברים וכואב לי אז אני דורשת שיישאר. נעמה הציעה ללכת בעצמה ולא נתתי לה. לא מעניין אותי דברים אחרים כרגע כי מתחיל להיות צפוף וכואב.  בערך ב16:00 מחליטים לתת לי עירוי סטרואידים אז אני על המיטה, עם מוניטור, בכריעה, ראש המיטה מורם והידיים שלי עליו, מנסה לאפשר לעירוי להיגמר בהקדם. האחות מדליקה אורות ומפריעה לי. אני צועקת על כולם שישתקו כי יש ציר מאוד כואב ומבקשת לכבות את האור. בכלליות כל הזמן עם עינים סגורות. האחות רוצה לבדוק פתיחה ואני לא מבינה למה. כועסת עליה ואומרת שלא מוכנה. לא מבינה איך היא כזאת סתומה לראות שאני סובלת כרגע. אומרת לה שלא חשוב כמה פתיחה יש לי. היא אומרת שאפילו לא צריך שאזוז היא תבדוק פתיחה כשאני על שש, נעמה מורידה לי את התחתונים והיא מחפשת את הנרתיק ולא מוצאת! אני מתחרפנת וצורחת עליה שתפסיק שאני מתהפכת. שוכבת על הגב, עוד ציר כואב, היא בודקת תוך כדי ואני משתגעת מרמת הכאב וחוסר הסבלנות שלה כלפי. פתיחה 4.5, בערך בשעה 16:30. בא לי למות. הכאב עצום, הצירים לא מפסיקים כמעט, אני סובלת. חושבת ואולי גם אמרתי לנעמה שהלוואי שהיא הייתה משקרת לי. נעמה מזכירה לי שבלידה של רוני עברתי מפתיחה 4 ללידה בחצי שעה. שגם פה זה מה שהולך לקרות.

מדי פעם נכנס רופא ומציעה לי אפידורל. אני מתעצבנת כל פעם מחדש- תקראו את התיק!! (מסיבות רפואיות לא יכולה לקבל אפידורל) תפסיקו להיות מעצבנים!! רופא מבוגר מאוד ונחמד עונה לי- אני פשוט שומע שאת סובלת, חשבתי להציע עזרה. אני חושבת שחייכתי אליו.

נעמה מציעה שאתקלח, לא רוצה. לא רוצה כלום כרגע. שוכבת במיטה כי מותשת מדי כבר… איך כל כך מהר הגיע הייאוש והמותשות? שותה מים מדי פעם. הולכת שוב לעשות קקי.

שוכבת במיטה ויש ציר כואב. לרגע יש לי פלאשבק מהלידה של רוני, אני במיטה, מתעוררת לציר כואב, צורחת על אמא שלי שתעזור לי, נושכת את הסדין, מחזיקה בידיות המיטה ומחכה שהציר ייגמר, בייאוש וכאב עצום. לא מאמינה שסובלת ככה. היו כמה צירים שלרגע לא הייתי בטוחה איפה אני- בלידה הזו או בלידה הקודמת? מי לידי- נעמה או אמא שלי? איפה אני – פוריה או רוטשילד?

הייאוש גובר, הכאבים עצומים, מרגישה שכבר אין לי שליטה על כלום שזה לא ייגמר ושהגוף לא עומד בזה. נעמה לוחשת לי בכל ציר- הגוף שלך יודע ללדת, הגוף שלך יודע מה הוא עושה. אני לוחשת לעצמי- כל ציר לא יחזור, כל ציר מקרב את הלידה. ערן כל הזמן נמצא צמוד אלי. אני מרגישה שגם הוא כבר עייף. הטלפון שלי מצלצל ואני צורחת שישתיקו אותו ובכלל, חייבת שקט וחייבת חושך.

מיילדת נכנסת לחדר סביב חמש וחצי או שש. שואלת מה קורה. נעמה עונה לה שקשה שעייפים כבר. קצת לאחר מכן נעמה שוב מציעה שנלך למקלחת. אני לא רוצה, היא אומרת שכן, לוקחת פיקוד ואומרת למיילדת- אנחנו ניכנס למקלחת ונצא משם עם צירי לחץ. תהיי בסביבה מוכנה. או משהו בסגנון. ערן אומר שכדאי לי, שצריך לשנות משהו כי אני ממש סובלת, שיהיה בסדר. נכנסים למלקחת, אני חושבת שערן עוזר לי להוריד בגדים. נעמה שמה שתי מגבות על קרקעית האמבטיה ואני שמה ברכיים, ראש וידיים על שפת האמבטיה. ערן משפריץ לי מים על הגב ונעמה מעסה אותו בתנועות 8. אני סובלת מאוד! מאוד! אין מילים לתאר את הכאב בשלב הזה… מרגישה שזה לא ייגמר לעולם, שפחד זה מה שהכי חזק כרגע. הכאבים של הצירים מטורפים. בכל קנה מידה. כלום כבר לא עוזר. תופסת למישהו את הרגל חזק, נעמה אומרת שזו הרגל שלה וזה בסדר. כל ציר מקרב אותי ואני מחכה לשנייה שארגיש צירי לחץ, בפנים אני מרגישה שעוד רגע זה יקרה. אני בוכה ואומרת שלא יכולה יותר, פשוט לא עומדת בזה… יש ציר מאוד כואב ואני מרגישה דחף עצום לצרוח מאוד חזק. בטוחה שכולם שמעו אותי ואז אני מרגישה את הלחץ, את הקקי העצום שצריך לצאת, את הראש שלה בפתח. צורחת שאני יולדת. מרגישה פתאום פחד עצום שאני בתוך מקלחת ומה עכשיו. מרגישה שכל הכוחות נגמרו לי בבת אחת.
נעמה אומרת לערן שילך לקרוא למיילדת ומנסה לעזור לי לקום. אני לא מסוגלת אני בוכה וצורחת, אני מרגישה שאני בהיסטריה גמורה. ערן מצליח להרים אותי, יש מיילדת אחרת בחדר ולרגע היא מתלבטת עם נעמה איך אני אשכב עכשיו. רציתי בכריעה אבל נגמרו לי הכוחות… היא אומרת שאשכב על הצד ואני מרגישה שגם זה גדול עליי. שוכבת על צד שמאל, עומד לידי מחזיק לי את היד וזה מעולה לי. מישהי מהן מחזיקה לי את הרגל. המיילדת רצתה שאחזיק לעצמי אבל אני פשוט לא מסוגלת. יש ציר לחץ ואני מתחילה. לוחצת ועוד פעם, בטח 5 צירים כאלו, הם אומרים שהראש בחוץ אבל אני יודעת שלא. מרגישה בדיוק איפה היא נמצאת, מרגישה בדיוק איך בכל ציר הראש יוצא קצת וחוזר קצת פנימה. חוויה מאוד חזקה, לא זוכרת את זה מהלידה הקודמת. ממש שורף לי תוך כדי, פתאום היא אומרת לי לא ללחוץ ועושה משהו מאוד כואב, לחיצה משני צידי הראש של אופיר, מאוד קשה לי לעשות הפוך ממה שהגוף רוצה. עוד לחיצה ואחריה, בלי הפסקה עוד אוויר ועוד לחיצה ואחריה עוד אחת כי הם כולם אומרים שהראש כבר ממש בחוץ. שומעת את ערן מאמת לי את זה ומתרגש. פתאום הכל נשפך ממני החוצה, הקלה עצומה!!!!!!!!!!

היא לא בוכה. למה היא לא בוכה. נעמה עונה לי היא בסדר, היא בסה"כ מסתכלת על העולם רגע, ואז שומעת צליל קטן. מתרגשת מאוד.. נעמה שואלת את המיילדת- כמה היא שוקלת. המיילדת אומרת לא יודעת, נעמה אומרת לה בטח יש לה השערה, אתן טובות בזה. המיילדת עונה 3.400 .מרימים אותה אלי ומניחים על הבטן התחתונה. המיילדת אומרת שחבל הטבור קצר. אני רואה את המיילדת פעם ראשונה ומציגה את עצמי. אופיר שוכבת עלי, מתוקה נורא, מסתכלת מסביב. חמימה כזאת ורכה כל כך. אני מתה כבר להניק אותה. אחרי כמה זמן המיילדת שואלת מה אעדיף- שהיא תוציא את השילייה או אני. אני אומרת שאני.  3 לחיצות והשיליה בחוץ. חותכים את חבל הטבור. לוקחת את אופיר לשקילה. 3.340 מיילדת מלכה. היא מאוד נחמדה בכלליות.

תופרים במשך שעה. צועקת עליו שיפסיק, שילך, שיהיה עדין יותר. צועקת עליו ברגע אחד "אתה כואב אותי"

מניקה את אופיר והיא ישר מתחברת כמו קסם!

נעמה מנקה לי את הפנים עם מטלית רטובה, זה מאוד נעים לי. ערן מחזיק את אופיר וזה נשמע שהם ממש מדברים אחד עם השנייה ואני נפעמת מזה...נעמה נותנת לי לשתות מיץ מנגו שהיא הלכה מתישהו לקנות. אני מתה למקלחת, מבינה שזה לא יקרה בקרוב. הייתה לי פנטזיה להתקלח בחדר לידה…

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *