סיפור מפגש – תרפיה מוכוונת לידה – B.O.T

אם את לאחר לידה –

ומשהו, אפילו קטן בה או 'לא חשוב', חוזר ותופש את מחשבותייך או רגשותייך…
אם משהו באיזון המשפחתי 'לא יושב טוב'…
אם 'כל החומרים הנכונים כאן' אבל בכל זאת לא מתבשל ביחד…
אם היתה לידה טובה' ו'הכל בסדר' אבל בכל זאת יש איזושהי מועקה או כובד
הסיפור הזה יכול להיות בשבילך

מיכל (שם בדוי) הגיעה אלי כשהתינוק השני שלה היה בן 9 חודשים.
הכל היה בסדר.
מיכל היא אישה מרשימה, יפה ומודעת. היא מנהלת את חייה, מגדלת ילדים, צוחקת לעיתים צחוק נעים ומשתף, וקרובה לבן-זוגה.

אלא מה?

יש לה הרגשה ש"הדברים לא מתחברים לה". היא לא מספיק מחוברת לתינוק, הם עברו חודשים לא פשוטים עם התינוק החדש, עם בכי וחוסר שינה. הלידה האחרונה לא ממש עוזבת אותה והיא מתעסקת בה הרבה יותר ממה שלתחושתה צריך. היחסים עם הבן הגדול, קצת 'התקלקלו' לדבריה ובאופן כללי היא מרגישה ששמחת החיים נשמטה ממנה והיא לא מצליחה ל'תפוש' אותה בחזרה.

זה גם לא מקרי, העיתוי. הרבה פעמים גיל תשעת החודשים של התינוק מסמן לנו כאמהות את סופו של 'ההריון החיצוני' ששוה באורכו להריון הפנימי. כמו שנשאנו את התינוק בתוך רחמנו, הזנו אותו ודאגנו לו- כך גם בתשעת החודשים הראשונים, אנו נושאות אותו במין הכלה והתכנסות סביבו וסביב צרכיו.

ועכשיו, מיכל הרגישה שהיא רוצה וצריכה ויכולה להתפנות לצרכים שלה, לרצונות שלה…

בתחילת המפגש התחלנו לשוחח על ההורות, הלידות, השלב הזה בחיים. עלו חוויות מהלידה שהיו מאד מועצמות וכמעט מציפות.

בקשתי את רשותה, ועשינו שתינו מין התכווננות גופנית (שאנו קוראות לו אטיונמנט) של הקשבה לגוף, סימון והתייחסות לכל המחשבות והתחושות שעולות, והזמנה להיות בנוכחות פשוטה ורחבה עם הגוף.

הזמנתי את מיכל למצא מקום בגוף שנעים ורגוע אצלה – אנו משתמשות בו אח"כ כמשאב ועוגן.

ואז בקשתי אותה לתאר עוד תחושות בגוף.

בתחילה זה היה עמום ולא ברור. לא תמיד נוח וזמין לצלול לתחושות בצד המחשבות. מה עוד שלתחושות יש איכות חלומית, מתעתעת, משתנה תדירות ולא תמיד יש לנו מילים לתאר תחושות גולמיות ראשוניות.

למיכל זה דווקא התאים, ה'משחק' הזה השונה משגרת יומה.

היא חשה משהו כבד באיזור החזה והצוואר.

היינו עם זה עוד קצת.

כמו מה זה?

כמו כדור של אסירים, ממתכת כזה… עם קוצים… קוצי מתכת

הסתקרנו לפגוש את הגודל של זה, המרקם…

עלו בה דמעות. לא ניסינו להבין למה זה קשור…

–אני מקצרת כאן את התהליך האינטואיטיבי שיכול להמשך דקות ספורות אבל קשה ל'הכנס' אליו בקריאה מהצד.

היה 'שיפט'.

פתאום הכדור לא נשאר כדור מתכת קוצני וחלוד אלא הפך לעץ מסורג עם שורשים חזקים ומסועפים וענפים חיוניים, ירוקים ושמחים.

היתה נשימה גדולה, והתנשפות בכי.

מיכל דברה על משפחתה, השורשים שלה, דברה קצת על החודשים מועטי השינה וחשנו שתינו שיש שם תנועה, שינוי.

זה מה שאנו מחפשות, תנועה. תנועה היא חיים.

בדקנו עוד. איך הגוף מרגיש עכשיו?

הרבה יותר רחב, רפוי ושליו… אבל יש שם "עוד משהו"…

(מילים כאלה, מעורפלות… לא מדויקות… לא יודעות… – אנחנו אוהבות במפגשים הללו. כך אנחנו יודעות שיש שם משהו שמבקש ביטוי שעוד לא היה חשוף לנו… איזה יופי.)

משהו כבד… כמו לוח כבד… קצת עמום…

לא ממש הצלחנו להכיר ולפגוש את ה'עוד משהו'.

המשכנו לדבר עוד 'על החיים'. (שיח כזה, שנע הלוך ושוב בין הפנים והחוץ הוא מאד מקובל במפגשים. קודם כל שני האספקטים נוכחים בחיינו ושניהם זכאים ומבקשים התייחסות. ובנוסף, היכולת להיות מודעת לשני המרחבים ההלו – הפנימי והחיצוני, לזהות ולדבר אותם, מאד מקדמת וויסות שתי המערכות והתנהלות מול התמודדויות שונות)

פתאום עלה למיכל רגע מהלידה שהיא לא היתה מודעת אליו עד כה.

(ובמאמר מוסגר אומר, שהלידה היתה 'טובה' – תינוק בריא, אמא בריאה, בלי סיבוכים, בלי התערבויות – רק מה  -אמא שלא ממש מועצמת ומחוברת…)

היה רגע, שבו אחד הרופאים שנכנס (ופחות היה נוכח בלידה עד כה) רצה לבדוק אותה. היא לא יודעת אם באמת אמרה 'לא' או שרק רצתה להגיד ולא העיזה… לא בטוחה למה, אולי היה לה ציר ואולי משהו בה דיבר בלי שהבינה.

אבל בקיצור, הוא הסיט, כנראה בעדינות, את ברכה הצידה לפישוק קצת יותר רחב.

התנועה הזו, נחוותה באותו רגע כזכרון למשהו קשה מנשוא. קצת כמו השפלה, קצת חוסר שליטה, אין אונים…

הזמנתי אותה להכנס לתחושות הגוף וזה עכשיו התחבר לה עם הלוח הכבד.

מיכל המשיכה לדבר על התנועה של הרופא.

אני חשבתי שהיא מדברת על התנועה שנעצרה של עצמה.

כתבתי על ׳תנועה שנעצרה׳ באחד הפוסטים הקודמים. משהו שלא אמרה, שלא עשתה – נשאר עצור ונאגר בגוף וממש מבקש מוצא וביטוי.

בדקתי עם מיכל אם היא מוכנה לנסות משהו. הזכרתי לה שאנחנו כאן, על המזרונים והכריות בסטודיו שלי, 9 חודשים לאחר הלידה… ולא בלידה…

הצעתי לה את ידי, ואמרתי לה: נניח שזו היד של הרופא…. וקרבתי קצת ופשוט הצגתי את ידי מולה, ללא תנועה… מיכל היתה נבוכה, במערבולת של הכוונות פנימיות סותרות. הזמנתי אותה לעשות עכשיו לידי, את מה שהיתה רוצה אולי, או צריכה לעשות אז, מול ידו של הרופא. מיכל הסיטה את ידי, פעם ראשונה בעדינות ובצורה חצי רפויה וחצי נוקשה… וחייכה מתוך דמעות. אמרתי: זהו? אולי עוד? ואז הסיטה את ידי פעם נוספת ועוד אחת ועוד אחת…

בדחיפה השנייה פרצה ביפחות בכי.

התישבתי שוב מולה. וכדי לתמוך בה תוך הבכי שאני יודעת מנסיון גם כמטפלת וגם כמטופלת, שהוא גם מנחם ופורק סוף סוף אבל גם מביך… – הסברתי לה שאנחנו אוהבות בכי כזה, שמכיר סוף סוף במשהו פנימי, שנותן ביטוי ומוצא לדברים שהיו עצורים וכלואים, דברים שאפילו לא ידעה שהם שם. שזה בסדר לבכות, שיש התקדמות שהיא ללא מילים, לא במרחב הקוגניטיבי המקובל, שלפעמים פשוט הכי נכון להיות עם זה וזה המון.

מיכל בכתה לא הרבה אבל גם לא מעט. אבל תוך רווחה ורפיון גדולים. בדקתי איתה מדי פעם אם היא עדיין בטוב עם זה.

שתינו קצת.

ואז מיכל דברה עוד קצת על הילד הגדול שלה. פתאום, עבורה, היה שם מרחב חדש-ישן, של הכרה, אהבה וסבלנות וגם שמחה, סקרנות והתרגשות.

בסיום הפגישה עגנו (מלשון עוגן) את רצף הדברים שעלו, נתנו זמן ומקום להבנות החדשות, לסדר החדש שמתחיל להווצר בעקבות ה'שקשוק' של חומרי הרגש, והארגון מחדש- מתוך תנועת החיים החדשה שהתחילה להתרקם פה.

מיכל נפרדה ממני. ואני נשארתי עם התהייה, כמה מעט אנו צריכות כדי לנוע, וכמה זה הרבה.

אשמח לשוחח לשמוע ולענות על שאלות:
לילך
050-7946006
Lilach@gdelim.co.il

 אפשר לקרא גם כאן – באתר של השיטה

עלתה לך שאלה? הארה\מחשבה? רצון בבירור\התייעצות?

מוזמנת לפנות אלי!
בטלפון, בפרטי, במייל…
לילך
050-7946006

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *