על רגשי אשמה אימהיים וחמלה עצמית (Self compassion )

חגית, בת 33 נשואה ומגדלת את ילדתה הבכורה בת ה-3 חודשים, מתארת בפניי מצב ריגשי כמעט בלתי אפשרי לאדם נורמלי….

"מאז הימים הראשונים אחרי שילדתי, אני פוגשת ברגשות קשים ביותר המעיקים עליי ומיצרים אצלי ממש חששות שאני עומדת להשתגע!  אני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי, אין לי זהות, איבדתי את עצמי, אני לא אותו בן אדם שהייתי, ואין לי את החיים שהיו לי לפני הלידה. אני לא קיימת ונעלמתי לעצמי… יש בי כעס מאד גדול ולא ברור לי על מי ועל מה, זה מצטבר, ואז זה יוצא על מי שבאותו זמן סביבי: אמא שלי, בעלי, חברה שבאה לעזור, ואני מרגישה נורא עם עצמי, מין גועל כזה שמלכלך אותי מבפנים…"

"יש לי את התינוקת שלי, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר בלעדיה, הגוף שלי רק בשבילה, ואני נסחטת על ידה תרתי משמע. הכל כואב לי, כבד לי, ואני מגעילה את עצמי במחשבות הקשות שעוברות לי בראש… כל כך רציתי אותה, ועכשיו היא כל כך מפריעה לי… ואני מתביישת בעצמי, מרגישה אשמה, בושה ובלבול נוראי!…"

המצב של אשמה, יסורי מצפון, בושה, ביקורת עצמית ובלבול גדול, אותו מתארת חגית מוכר, בחלקים ממנו או יותר, להרבה אמהות בהרבה מצבים אימהיים: לעיתים מיד לאחר הלידה ולעיתים גם כשיש יותר מילד אחד והאמא "נקרעת" בין כל המטלות התפקידים והצרכים הרבים הנדרשים ממנה, שדורשת סביבתה הקרובה (ילדיה, בן זוגה, הבית, הקריירה ועוד).

מנין נובעים רגשי האשמה הללו? כבר במאה הקודמת הבהיר הפסיכולוג וויניקוט את ההבדל בין "אמא טובה דיה" (Good enough mother) לבין "האם המושלמת", שלא קיימת אלא בפנטזיות הלא ריאליות של אמהות. וכל זאת למה? כי בעולם המערבי, ובמיוחד בחינוך הקשור לכל הדתות המונותיאיסטיות, התרבות והחברה מטמיעות באשה החל מילדותה המוקדמת, מערכת של דרישות וציפיות בנוגע לחובותיה כאשה וכאם. דרישות אלה באות לידי ביטוי מובהק בדמות "האשה האידיאלית" שהיא אשה מושלמת לבעלה, אם מושלמת לילדיה ועקרת בית מושלמת. בעשורים האחרונים הצטרפה למעגל זה גם הציפיה לכך שתהיה אשת קריירה ומפרנסת.

גם אם נעשה כל שביכולתנו, לא נוכל להיות לעולם אותה אשה-אם מושלמת העונה על כל הציפיות של עצמה ושל סביבתה. אז איך מתמודדים עם הפער הזה שבין מה שהיינו רוצות להיות לבין מה שאנחנו באמת? השינוי הגדול מתחיל בשינוי נקודת המבט, בהבנה שאימהות טובה, זוגיות טובה ואיתם איכות חיים טובה יותר, יוכלו לצמוח כאשר נקבל את עצמנו כמו שאנחנו – עם כל היתרונות ועם כל החסרונות שלנו.

גישה זו מתבססת על הבנה מעמיקה המתפתחת לאחרונה, בנוגע ל Self compassion – חמלה עצמית. חמלה עצמית היא היכולת לפתח את עצמי ולקבל את עצמי כפי שאני בלי ביקורת ושיפוטיות. פרופ' כריסטיאן נף מאוניברסיטת אוסטין (Germer & Neff, 2013) הגדירה את החמלה העצמית כחמלה המופנית פנימה  (compassion directed inward) וחילקה מושג זה לשלושה חלקים:

  •  – Kindness  גישה מיטיבה כלפי עצמנו:  גישה סובלנית ביחס למצוקות, לחולשות ולפגמים שלנו. מרכיב זה כולל את הנכונות לקבל את רגשותינו, לדאוג ולטפל בעצמנו  במקום "להיתקע" בהאשמה עצמית מופרזת או "פיחות" עצמי במצבים של כאב, גילוי חולשות או חשיפה לכישלון.
  • הרשות להיות אנושי: הכרה בכך ש"כולנו בני אדם", שכוחותינו אינם אינסופיים אלא מוגבלים, ושחוויות קשות הינן חלק בלתי נמנע מהיותנו אנושיים.
  •  קשיבות – מיינדפולנס: המרכיב השלישי של התייחסות חומלת של אדם ביחס לעצמו כרוכה בקשב לתהליכים גופניים, למחשבות ולרגשות כגון כעס, פחד וחרדה, מבלי להזדהות איתם יתר על המידה מחד-גיסא ומבלי להתעלם מהם, מאידך-גיסא.

חשוב שלא נבלבל בין חמלה עצמית לרחמים עצמיים. התוצאה של רחמים עצמיים היא ויתור והימנעות מעשייה. חמלה עצמית פירושה לא לוותר על הרצון להתמודד ולהשתפר, אלא פשוט ללמוד לסלוח לעצמנו על כל אותם דברים שלא הצלחנו או שלא השגנו.

ומה עם חיזוק ההערכה העצמית שלנו? מחקרים מן השנים האחרונות מראים כי להתמקדות בהערכה עצמית ישנן תופעות-לוואי כמו עידוד נרקיסיזם, נטייה לעריכת השוואות עם אחרים והגברת החשש "להיות ממוצע" (Neff, 2011).  חמלה עצמית לעומת זאת, מנבאת בריאות נפשית גבוהה יותר ורווחה אישית (well being). הבעיה של הורים המתקשים להתמודד עם ציפיות החברה מהם ועם ציפיותיהם מעצמם איננה חוסר הביטחון שלהם. הם זקוקים לכלים שיאפשרו להם לפתח בהדרגה ובסבלנות את היכולת להקשיב לעצמם, להכיר ברגשותיהם ולהתיידד עימם  (Germer & Neff, 2013). ניתן לומר כי הורה הלומד לטפל ולנהל את רגשותיו ומחשבותיו, עם האורות והצללים שלהם, בצורה מיטיבה וסובלנית, יפתח בהדרגה את הביטחון שלו בעצמו, במה שהוא ובמי שהוא.

איך עושים זאת? כמו בתחומים אחרים שבהם האדם רוצה לעשות שינוים בחייו, לימוד חמלה עצמית דורש מודעות ואימון. כלי אחד הוא משחקי תפקידים המאפשרים לנו לחוות היבטים שונים של אותו ארוע, שחלקם נסתרים בדרך כלל מעינינו. היבטים אלה עשויים לספק לנו תובנות שונות בנוגע למחשבותינו, רגשותינו ומעשינו. לדוגמא: לחשוב על אירוע שבו הייתי ביקורתית כלפי עצמי, ולהיות המבקרת את עצמי באותו אירוע: מה חשבתי? מה אמרתי? מה הרגשתי? במה נזכרתי? אח"כ להחליף תפקיד ולהיות המבוקרת: מה הרגשתי כשהדברים נאמרו לי? כיצד פעלתי לאור הביקורת שנאמרה? כעת ניתן לקיים דיאלוג בין המבקרת לבין המבוקרת, ובהמשך לצרף לשיחה את הקול של החמלה העצמית, להיות הקול הפנימי השקול, החומל, והמשקף. מה הקול הזה אומר לקול המבקר? ומה הוא אומר לקול המבוקר? על ידי התנסות כזו ודומות לה, ניתן ללמוד כיצד להגיע לרבדים אחרים של התייחסות לעצמי ממקום פחות שיפוטי וביקורתי ויותר מכיל, מבין וחומל.

כאמהות, היכולת לחמול על עצמנו במצבים מורכבים ומבלבלים הכרוכים בהעלאת רגשות קשים כמו האשמה עצמית, יסורי מצפון, בושה וכעס רב על עצמנו, עשויה לסייע לנו לא רק בשיפור איכות חיינו עם עצמנו ועם הסביבה המשפחתית שלנו, אלא גם להשפיע בצורה משמעותית על היחס שלנו לתינוק או לילדים שלנו, המושפעים מאד מן האופן שבו אנחנו מתמודדות עם הקשיים שלנו. ההנחה היא כי לאחר שנלמד לחמול על עצמנו נוכל ללמוד איך לקבל ולהכיל את הילדים שלנו עם פחות ביקורתיות ושיפוטיות. בכך מציעה גישת החמלה העצמית (Self compassion) כלי רב ערך לשיפור משמעותי באיכות החיים שלנו כנשים וכאמהות.

פברואר 2014

אורית מריץ MA, מטפלת זוגית, מדריכת הורים ומנחת קבוצות: "אמהות קשובות" orit.maritz@gmail.com

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *