על תינוקת שלקחה את הזמן ואימא שנתנה לה אותו באהבה.

סיפור לידה

בסביבות 2 בצהריים אני שוכבת לנוח על הספה, רואה האנטומיה של גריי ,מרגישה שמשהו עומד לקרות, נעמדת ובלופ זרם של מים יוצא ממני … לוקחת שתי נשימות, הדופק מתחיל לעלות  ואני מבינה שזה מתחיל .. מתקשרת לבעלי והוא בדיוק בדרך חזרה הביתה עם הבנות, הם רצים הביתה בהתרגשות, מתחילים טלפונים לדודות שישמרו על הבנות ואנחנו יוצאים לדרך…

בדרך עומדים בפקק בגלל עבודות בכביש, ממשיכים לנסוע ,מגיעים  לחצי הדרך ונזכרים שלא הבאנו את התוכנית לידה, עושים פרסה וחוזרים בחזרה הביתה, כי הכל צריך לקרות בדיוק לפי התוכנית. שוב עומדים בפקק בדרך חזרה הביתה , מגיעים הביתה לוקחים את התוכנית ויוצאים שוב לכיוון בית החולים.

מגיעים בסביבות 16:00 לחדר לידה מחכים שיתייחסו אלינו .. החדר לידה מלא ולכן הכל הולך לאט.. אחרי 40 דקות אני נכנסת לבדיקה, מחברים אותי למוניטור וכל רגע המיילדת באה להציק לתינוקת בטענה שהיא ישנונית מדי.. התינוקת מתחילה לזוז אחרי שהיא צופרת לה עם מכשיר במיוחד לתינוקות ישנוניים. אנחנו נמצאים במוניטור בערך 45 דקות ואז אנחנו לבד לעוד איזה חצי שעה עד שנכנסים  שני סטודנטים לרפואה, מתחילים עם השאלות הרגילות (וסת אחרונה U.S  וכו..) אני מראה להם סיכום שרופאת הנשים הכינה ואומרת ששם יש את כל המידע הרלווטי  ובמילים אחרות, תעזבו אותי בשקט.. מדי פעם נכנס הרופא האחראי עליהם בודק אותם, זורק איזו בדיחה ויוצא.. ואז אחרי בערך עוד 40 דקות הוא נכנס מסביר להם שאי אפשר לבדוק פתיחה ידנית  בגלל הירידת מים ומראה להם את המכשיר לבדיקה סטרילית,הוא בודק אותי עם המכשיר אין פתיחה והמים צלולים, עושה לי US רואה שהכל תקין  ושיש צירונים קטנים. מחכים עוד שעה בערך ואנחנו עולים למחלקה בסביבות 19:00 עם המלצה לזירוז והסבר על מתן אנטיביוטיקה לאחר כמה שעות של ירידת מים.

במחלקה אני מתמקמת נכנסת להתקלח כדי שמשהו יתחיל לזוז וכלום לא זז.. בשעה 22:00 המבקרים יוצאים ובעלי ישן במכונית למקרה שמשהו יתפתח.. אני מנסה לישון אבל לא מצליחה, מסתובבת במסדרונות , לוחצת על כל נקודה אפשרית שאני מכירה לזירוז ולהתחלת צירים..  וכלום….  ב5 בבוקר שוב נכנסת להתקלח ובאמצע המקלחת אני מרגישה שהצירים מתחילים, צירים כואבים, צירים מוכרים שמראים לי שזה מתקרב.. אני מתזמנת במשך שעה צירים בהתחלה כל 7 דקות ואז כל 5 דקות..  וברגע אחד הם מפסיקים… ממשיכה לזוז ולקוות שמשהו יתפתח שוב..

בסביבות 9:00 מגיעה ליצנית רפואית .. ואנחנו מתחילים  לשיר לתינוקת שתצא, הליצנית מתחילה לשיר עם הזירוזון שלה ( קשקשן קטן) ופתאום יש ציר ענקי כאילו שאני צריכה כבר ללחוץ..  והופ.. שוב נעלם.

ג'יני – הדולה מגיעה בסביבות 10  מדברים, היא נותנת לי הומאופתיה , היא ובעלי עושים  לי עיסוי ברגליים ולוחצים על נקודות לזירוז.. ועדיין לא מתפתח כלום. יש ביקור רופאים ממליצים על זירוז, אני מסרבת ומתחילה אנטיביוטיקה.

בסביבות 11:30 קוראים לי למוניטור, הכל תקין ויש צירונים קטנים.

חוזרים לחדר הצירים שוב מתחילים אני שמה את הטנס ,מבקשת מבעלי שיביא כדור פזיו מחדר הלידה. אנחנו מתזמנים צירים.. הם מתפתחים לאט .. ומתארכים כל תזמון  ושוב.. הם נעלמים.. אנחנו עושים דמיון מודרך ומנסים להבין מה קורה.. מנסים לדבר עם התינוקת.. מטיילים אני בעלי והדולה ברחבי הבית חולים, חוזרים לחדר נחים,שוב יוצאים לטייל מתחילים צירים שוב ונעלמים.. חוזרים לחדר שוב מתחילים צירים אני שמה הטנס ושוב הם נעלמים.. הדולה מציעה שאני יוותר על הטנס בשלב זה ואולי זה מפריע.. אני מתקלחת והצירים הגדולים מתחילים שוב .. בינתיים אני בלי הטנס.. בעלי מעסה לי את הגב תחתון בכל ציר.. מגיע השעה 21:00 שוב המבקרים צריכים ללכת .. אנחנו יורדים לחדר לידה כדי שהדולה לא תצטרך ללכת.. אני עושה מוניטור קצר שמראה שהצירים גדולים יותר והתינוקת בסדר..  אני שמה את הטנס.. כל ציר שמגיע נהיה כואב וחד יותר ויותר.. ואני מגבירה את הטנס בכל ציר.. הצירים עדיין  לא סדירים..  אחותי נכנסת פתאום לחדר לידה אני בקושי מתייחסת אליה מעוצמת הכאב. .היא יוצאת ותוך כמה דקות יש ציר ואני מרגישה שיש לי  משהו בין הרגליים ושאני צריכה ללחוץ.. קוראים למיילדת  היא מבקשת ממני לשכב על הגב על המיטה בשביל לנטר את התינוקת ואני אומרת שאין מצב שאני שוכבת עכשיו על הגב! אני עולה על 4 למיטה.. המיילדת שמה לי את המוניטור ואומרת לי לדחוף  ולתת את הכל כי הצירים  לא סדירים ואני צורחת ולוחצת .. והדולה ובעלי אומרים לי משהו אבל אני לא שומעת אותם.. אני שומעת רק את המיילדת אומרת משהו על טחורים ואני אומרת לעצמי שאלו יהיו הצרות שלי.. טחורים..

אין לי  מושג כמה זמן עבר .. לי זה נראה כמו נצח.. אמרו לי שזה היה קצר.. התינוקת יוצאת אני מתהפכת לגב .. אני רועדת מהאדרנלין  מניחים עלי את התינוקת.. חור בזיכרון , שוקלים את התינוקת, חור בזכרון, מגיעה רופאה (שה'  יודע למה היא עובדת עם נשים בלידה- הרופאה הכי גרועה שיכולתי לקבל בשתי לידות.. אבל נו מילא.. פה היא הגיעה בסוף) תופרת לי את הקרעים (רשום דרגה 1) חור בזיכרון, חדר התאוששות,  ג'יני הדולה הולכת, עולים לחדר אני בין ערות לשינה.. וזהו.. פה מתחיל כל הכיף ..

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *