פחד מהלידה ואיך אפשר לנצח אותו – הסיפור של תמר

ניתוח קיסרי

הסיפור של תמר (שם בדוי) הינו סיפור מאד דומה לסיפורים של נשים רבות אחרות שכביכול הלידות שלהן היו תקינות ,רגילות ,ללא דרמות והסתיימו ב"אמא בריאה לתינוק בריא".
אבל מתחת לפני השטח התרחש עולם שלם של פחדים והתמודדויות ובסוף התהליך גם פתרונות.
סיפור שמדגיש את הכוח העצום של הלא מודע שלנו וכמה הוא משפיע על חיינו. מרגש אותי כל פעם מחדש.

תמר אימא לילד  בן כמעט 4 בהריון שבוע 28. מפחדת מאד מהלידה.
את הלידה הקודמת היא מגדירה  טראומטית מאד (למרות שלא היה שום סיבוך רפואי).
לידות מבחינתה זה דבר מפחיד קשה והיא מעדיפה ללדת בניתוח קיסרי.
הזיכרון מהלידה הוא: היסטריה, איבוד עשתונות, התנהגות שאינה ראלית, חוסר רצון לשתף פעולה, חוסר יכולת לקחת אחריות והרגשה שהיא לא מסוגלת לעבור את זה עד לבקשה שייקחו אותה כבר לקיסרי ויוציאו את הילד.

במישור הרפואי: זירוז-פיטוצין, טשטוש-פטידין  (שכנראה גם תרם להתנהגות הלא רציונלית) ואפידורל .

תמר עדיין "חולמת"  ללדת בניתוח בלי להרגיש כלום. אבל מוכנה לנסות לעשות שינוי.

 פגישה ראשונה – אנחנו בודקות את נושא ה"אחריות"  בחייה, כילדה מצאה את מקומה במשפחה (4 ילדים שנולדו זה אחרי זה) כילדה השונה המרחפת, זאת שתמיד נעלמת, שתמיד דואגים לה,  זאת ש"אי אפשר לסמוך עליה ".  דפוס זה אומנם עזר לה למצוא את הייחודיות והיחס במשפחתה, אבל הרבה פחות מתאים ואף מגביל ברגע שעליה להפוך לאימא בעצמה.
אמנם בחרה להתרחק ממשפחתה לשרות צבאי רחוק, טיול בחו"ל ולימודים באוניברסיטה רחוקה (בתקופות אלה הרגישה חזקה  ועצמאית), אולם היא בחרה להתחתן (כמובן לא במודע) עם בן זוג שלוקח את כל האחריות על עצמו, לא סומך ובכך הוא מחזיר אותה למקום של הילדה, שלא יכולה- רוצה לקחת אחריות!
זהו המקום שבו הגיעה ללידה הראשונה.  חוסר אמונה ביכולתה לעבור את זה ופחד מכך שתהיה אימא – ותאלץ לקחת אחריות על חייה ועל חיי התינוק! לדבריה: תאלץ "לנחות", להתקרקע, להתבגר ולהשתלב בעולם המבוגרים".

היום, לאחר כמעט 4 שנים של טיפול בילד, היא כבר לא מרגישה ילדה וכבר לא מפחדת מהטיפול בתינוקת נוספת, אולם הזיכרונות מהלידה הקודמת  עדיין חיים ומפחידים אותה מאד.
בסוף המפגש היא מבינה שהפחד מלקיחת אחריות, שניהל אותה בלידה הראשונה, כבר מתון הרבה יותר (לפחות בנושא האימהות) ולכן יש סיכוי שלא יופיע וינהל בלידה הקרבה.

  פגישה שניה– תמר עוצמת עיניים. לידה! מה האסוציאציה שעולה לך?  "פחד!!!"

 איך נראה הפחד הזה ? – "מח לבן עם נקודות, שחורות ". נמצא בראש ובעיניים, תתקרבי אליו תסתכלי ממה הפחד? מכאבים, ממחלות, מסיבוכים , ממוות! המוות הוא הנק' השחורות.

ממתי נמצאות הנק' השחורות האלה?

ירדנו בגילאים ומסתבר שגם בעודה ברחם הנק' הללו (הפחד ממות שקשור ללידה ) נמצאות בראש.

הלכנו אחורה: תמר רואה מערה, מקום חנוק, פחד, אנשים מתחבאים, היא נראית כמו בת 40 נראית כמו ערביה, עם ילד על הידיים וילדה בת 5 בערך, "יש שם עוד אנשים מתחבאים מפחדים, נכנסים אנשים עם סוסים, רוצחים יש טבח. אני יושבת וצורחת הם נותנים לי מכות.
יש מסביב כאב וריח דם, אני בהיסטריה, אני מקיאה מהריחות".

"הם הולכים, השמש זורחת, כולם פצועים. אני חייבת לעזור להם, אני לא יודעת איך".

"רק אני יכולה להציל אותם ואני לא יודעת איך. אני לא יכולה! אני חייבת לצאת מהמערה. אני לא יכולה לנשום מריח הדם, אני עומדת להקיא, אני בהיסטריה, אני לא מסוגלת לעזור להם, אני יוצאת החוצה, אני רוצה לברוח,  אבל איך אעזוב אותם? אני מתחילה לרוץ, אני אזעיק עזרה,  אני רצה. פתאום אני מרגישה כאב, אני בהריון, נראה לי שהילד יוצא, אני מפחדת, אני מפחדת שהם יחזרו. יורד לי המון דם. אני בטוחה שאני מתה. אני יולדת שם על האבנים, כואב לי, אני בהיסטריה, בסיוט, אני חייבת לקום וללכת. אני קמה ונופלת, אני חייבת להמשיך, יורד לי המון דם, אני מתעלפת, אני מחכה למוות ".

"אני מתעוררת בבית החולים, משהו מצא אותי וגם את התינוק, אנחנו בסדר".

 "המיטה מלאה דם, אני נזכרת בריח, המשפחה שלי במערה, לא עזרתי להם!"

"אני חוזרת למערה כמה ימים אחרי. הילדים שלי ניצלו-מישהו הציל אותם. אני לא יודעת מי.  אני לא הצלחתי לעשות את זה, הרבה אנשים מתו פה, יש ריח מוות, אימה".
תמר מותשת מהחוויה  ונרדמת לכמה דקות.
אנחנו חוזרות לכאן, לחיים הללו. מה את מרגישה? הריח היה נורא, ריח המוות. וההיסטריה , ואני הייתי צריכה לדאוג לכולם ונכשלתי. לא יכולתי לדאוג לילדים שלי, לא יכולתי להציל אותם.

אבל אני מבינה שהייתי במצב מאד קשה ולא באמת הייתה לי יכולת לעזור. זה לא אומר שלא אוכל לדאוג ולטפל בהם היום, זאת הייתה סיטואציה קשה ומאד חריגה.
ואני גם ילדתי לבד על האבנים. זה מדהים!

*זה המקום להגיד שכמובן לא נוכל לדעת האם הסיפור התרחש באמת בחיים קודמים, ואולי היה זה סרט או סיפור שראתה ואולי אלה הפחדים שלה מהאחריות והטיפול בילדים ומשפחה שלבשו צורה של סיפור.
אבל אם זה כך או כך:
מה שעלה כאשר היא חשבה על לידה היה: פחד מוות, ריח מוות, היסטריה, כישלון בלקיחת אחריות, כישלון בדאגה לילדיה והצלתם ע"י אחרים!
זהו המקום בו הגיעה ללידה הראשונה, והוא יכול להסביר את ההיסטריה שנכנסה אליה וחוסר הרצון לעשות משהו כדי ללדת ואת הבקשה: "שמישהו יוציא כבר את הילד כי אני לא יכולה".
הלא  מודע שלנו מלא בזיכרונות . אמנם זה נשמע מאד מפחיד וקשה, אולם, כאשר אנו נכנסים פנימה, מה שעולה הוא מה שאנו יכולים להתמודד אתו באותו זמן. יתכן שלתמר ישנם עוד סיפורים רבים הקשורים בלידה ובהיסטריה ממנה אבל תת המודע החליט והוציא את הסיפור הזה ולכן הוא שיעזור לה כרגע להתקדם.
בסוף הפגישה תמר יוצאת נסערת ומבינה הרבה יותר את הסיבות למה שקרה לה בלידה הקודמת. לאחר יום היא מרגישה קלילה יותר – כאילו הורידה ממנה משא כבד.
היא גם מבינה שאמונתה שהיא אינה מסוגלת להציל את ילדיה ומשפחתה מתבססת על מצב מאד קשה שהייתה בו ושאינו שייך לחייה אלה ולכן הוא לא מעיד על מה שקורה במציאות של חייה ואין לו קשר ליכולותיה היום.
בנוסף לכך ניסיון 4 השנים האחרונות  מראה שהיא מטפלת בבנה ללא קושי.
היא גם מעידה שלאחר שראתה את עצמה יולדת לבד על אבנים היא מרגישה שאולי היא כן יכולה לעשות את זה!

  פגישה 3- אנו חוזרות לחוויית הלידה הראשונה: "יורדים לי המים  ,אני נלחצת, אני מרגישה כדור בגרון, אני רוצה לנסוע לבית החולים."
"נדב (בן זוג ) עסוק  ,הוא לא מתרגש, הוא אומר שעוד מעט ניסע . אני מנסה להירגע אבל הכדור חונק. אני מכירה את הכדור הזה, הוא תמיד מופיע כשאני בהיסטריה.
הכדור הוא הלחץ שאני לא אעבור את זה".

ממתי את מכירה את הכדור הזה בגרון?
"מזמן  בכיתה ז אני יושבת בסלון, יש לי עוויתות בבטן, שלשולים.  אני בפאניקה שזה לא יעבור.  אני מזיעה לא יכולה לנשום. אני נחנקת".

נסי ללכת אחורה לפעם הראשונה כשפגשת את הכדור הזה.
"אני בת שנה אני בוכה. אימא לידי אומרת – שקט. היא לא מסתכלת עלי, היא עסוקה עם אחותי התינוקת. היא לא מתייחסת אלי, אני בוכה יותר חזק, היא עדיין לא מתייחסת. אני בוכה יותר ויותר חזק, שתתייחס כבר, שתסתכל אלי. הכדור מופיע בגרון, אני מתחילה להיחנק.  אימא עוזבת הכול ומרימה אותי., נלחצת. מההיחנקות. סוף סוף היא התייחסה אלי"

אני בת 3, לא מתייחסים אלי. אני בוכה. מביאה את הכדור. נכנסת להיסטריה ומתחילה להיחנק. מתייחסים אלי.
אני בת 5 בגן מעליבים אותי.  הכדור מופיע, אני בהיסטריה פתאום מתייחסים אלי יפה.

אנחנו חוזרות  ללידה ולירידת המים.
נדב עוד מתעכב, הכדור בגרון מתעצם. אני נכנסת להיסטריה, זה עובד, הוא עוזב הכול ואנחנו נוסעים לבית החולים.
ההיסטריה חולפת. אני לא חושבת על הלידה הקרובה (מדחיקה  הכדור נכנס בינתיים לבטן שם הוא מקומו הטבעי.
בלילה אומרים לי שבבוקר יתנו לי זירוז  הכדור חוזר לגרון. אבל עוד לא ממש גדול. אני מצליחה להירדם.
כבר בוקר. נדב לא נמצא.  אומרים לי להיכנס לחדר לידה. הכדור מתעצם וחונק.  אני לא מוכנה להיכנס בלעדיו. אני מפעילה  את ההיסטריה. זה עוזר, הם מוותרים. אנחנו מחכים לו.
נדב מגיע, אנחנו נכנסים לחדר הלידה.
הכדור בבטן, הכל בסדר , הנוף יפה. פתאום מחברים לי מחטים, אני מרגישה רפויה, אני חסרת אנרגיות. אני מרגישה שאין לי שום שליטה. המחטים לוקחים לי את הכח!

הציר הראשון מגיע ולקחו לי את כל הכוחות. איך אני אעבור את זה? תכף יגיעו הכאבים. אני לא מסוגלת לעבור את זה, הכדור מתעצם בגרון, אני בהיסטריה. אני רוצה אפידורל ,לא רוצה להרגיש את זה, אני לא מסוגלת.
הרופא אומר שזה עוד לא הזמן לאפידורל. אני מפעילה את ההיסטריה. הוא מסכים לתת לי טשטוש, אחר כך עוד טשטוש, אחר כך אפידורל.

מגיעים צירי הלחץ. הם אומרים לי לדחוף. אין לי מושג מה הם רוצים.  ברור לי שאני לא אעבור את זה. אני לא אצליח להוציא את הילד הזה. אני לא מקשיבה להם, אני רוצה קיסרי. הם לא מקשיבים לי. הכדור בגרון גדל. אני צועקת עליהם בהיסטריה שייקחו אותי כבר לקיסרי ויוציאו אותו, אני לא יכולה לעשות את זה.
אני לא מבינה למה, אבל פתאום זה לא עוזר. למרות שההיסטריה שלי עולה, הם לא מוכנים לעשות קיסרי.
הם רק צועקים עלי שאני אגרום נזק לבן שלי. אני לא מבינה למה לא מקשיבים לי, אני חייבת לשלוט עליהם. הם חייבים להקשיב לי. המיילדת קורעת אותי.
פתאום אני נוחתת, פתאום אני מבינה שאני "מטומטמת". פתאום הידיעה. תיגמרי עם זה כבר, תפסיקי עם ההיסטריה הזאת, זה עובר במח ופתאום הוא בחוץ. אני נושמת לרווחה.

תיקון: אנחנו חוזרות לחדר הלידה: אני מרגישה רפויה, אני חסרת אנרגיות, אני מרגישה שאין לי שום שליטה, המחטים לוקחים לי את הכוח! תבדקי אם יש מקום אשר ממנו את יכולה להביא אנרגיה?

 "כן. אני יכולה. נדב נותן לי אנרגיה, אבל אני לוקחת את כל האנרגיה הזאת ומשקיעה בהיסטריה!" מה אפשר לעשות כדי להוריד קצת את רמת ההיסטריה?
אני צריכה להתחיל לנשום, ולהוריד את הכדור מהגרון לבטן. זה עוזר קצת, הכדור מתחיל לרדת.
אני כבר פחות בהיסטריה.
אבל אני עדיין תלויה מדי במה שקורה מסביב. תלויה מדי בנדב. תלויה מדי באנשים מסביב. אני צרכה להתעלם מהם, אני צרכה לייצר את האנרגיה שלי לבד" תבדקי איך את יכולה לייצר אנרגיה?
"הראש שלי. מהראש תכנס האנרגיה לגוף. זה עובד, לאט לאט אני מרגישה חזקה. אני כבר לא שומעת את האנשים מסביב. אני בבועה שלי.
מגיע ציר, אני שוב בהיסטריה, שוב הכדור בגרון. רגע, אני יכולה להכניס אנרגיה לגוף דרך הראש, אני מרגישה חזקה יותר, מרגישה גם את החנק והכדור בגרון והכאבים בגב.
צריכה  להתרכז בחוזק ולא בחולשה .
להכניס עוד ועוד אנרגיה. אני מתעלמת מהרעשים ומהאנשים מסביב. אני חזקה, אני יכולה לעשות את זה. אני לא רוצה אפידורל. זה יגרום לי שוב לאבד שליטה. אני יכולה לעשות את זה, זה קשה אבל אפשרי!
מגיע שלב הלחיצות, זה הפחד שלי שאני לא יודעת לעשות את זה. ואין לי כבר כוח."
תנסי למצוא אנרגיה. "אני אקח מנדב, זה עוזר, זה מחזק , אבל זה לא זה.  אני צריכה את עצמי, את הכוחות שלי, את האנרגיה שלי .אני מביאה עוד מלמעלה דרך הראש, זה שוטף אותי, אני חזקה, אני יכולה לעבור את זה,  אני לוחצת. הוא בחוץ. עשיתי את זה, עשיתי את זה בעצמי."

מה את מרגישה מהחוויה שעברנו?  פתאום אני מבינה איך אני שולטת באנשים ושאני צריכה לקבל את הכוחות מעצמי ולא לחפש בחוץ אצל אחרים. להתרכז פנימה, כשאני מתרכזת פנימה יש לי את הכוחות והאנרגיה. גם במצב של חוסר אונים (כמו בבית החולים מחוברת לכל מני דברים) אפשר להרגיש שליטה!

פגישה 4הדמיית לידה: תמר כבר בשבוע 37, זה כבר קרוב.

בואי נלך כמה ימים או שבועות קדימה. "הצירים מתחילים. לילה,  כולם כבר ישנים. אני מרגישה את הצירים, אולי זה זה, אולי לא. אני אלך לישון ולא אחשוב על זה. אמצע הלילה,  זה מתגבר. אני קמה, לא יכולה לישון כבר, אני מסתובבת בבית, אני מרגישה טוב, עוד לא בלחץ. נראה שיש עוד זמן.
כבר בוקר, אני מתחילה להילחץ. אני מעירה את נדב. אני רוצה שנדב יקח את הילד לגן.
אני לא רוצה שהוא יראה אותי סובלת, זה מפחיד אותי.
הם הולכים,  אני לבד. בינתיים אני בסדר, אני מפחדת שיהיה כואב. אני מפחדת שאני לא אעמוד בזה. הכדור מתחיל לחנוק אותי"
את יכולה להוריד את הכדור לבטן ולהכניס אנרגיה? "כן, אני יכולה. אני נושמת טוב, זה מרגיע, כן זה יותר טוב.  הוא חוזר, גם את שם, אני רוצה לנסוע לבית החולים. אני מעדיפה להיות שם."
אנחנו נוסעים, הנה הגענו לבית החולים, מה קורה?
"בודקים אותי, אומרים שיש פתיחה של 4. אני שמחה, זה טוב.
אני בחדר הלידה. אני לא רוצה לשכב, אני מרגישה טוב עם הצירים, אני מתמודדת יפה. אני מכניסה אנרגיה ומתמודדת עם הצירים. זה נהיה נורא כואב, הכדור עולה, אני לא יכולה להמשיך. אני רוצה אפידורל. לא בעצם אני לא. אבל זה כואב זה נורא כואב…"
קחי עוד אנרגיה "כן אני לוקחת דרך הראש וממך ומנדב. אני מכניסה הכול לגוף. אני עוברת עוד ציר, ועוד ציר, אני מרגישה שאני צרכה להקיא." (בשלב זה תמר קמה ומקיאה באמת), היא חוזרת . "וואו זה כואב באמת " אנחנו ממשיכות.
"יש פתיחה של 10, צריך ללחוץ.  אני נושמת. זה כואב, אני צועקת, וצורחת… היא בחוץ!"

 אנחנו חוזרות לכאן. תמר רועדת. ההקאה הייתה אמתית, גם הכאבים והצירים (אם כי לא בעוצמת צירי לידה).
תמר יוצאת בהרגשה שהיא יכולה ללדת והיא מקווה שגם במציאות זה יהיה כך.

אנחנו חוזרות על הכלים שיש לה:  להוריד את הכדור מהגרון לבטן, לנשום, להכניס אנרגיה דרך הראש. אלה הכלים האישיים שלה. הם מתאימים לה וללידה שלה ובכלל למצבים קשים שתצטרך להתמודד בהם.
לכל אחד ואחת הכלים שלה .

 ה ל י ד ה : ב-5 בבוקר הטלפון מצלצל. אני יודעת שזו היא. אני נוסעת אליה.
הפקק הררי ירד בערב , הצירים היו כל הלילה אבל עכשיו הם מתחילים להיות כואבים.
היא מסתובבת בחצר ומארגנת כמה דברים, אנחנו שותים קפה (נדב ואני).
מצב הרוח טוב, עוברת שעה, הצירים כבר כואבים. היא רוצה לנסוע לבית החולים.
אני רואה את ההיסטריה עולה לגרון היא מסתכלת עלי ונושמת זה יורד.
היא רוצה לנסוע, מפחדת שתגיע מאוחר מדי לאפידורל ושלא תוכל לעמוד בזה .
אנחנו נוסעים.  הצירים חזקים. אנחנו עוצרות את האוטו בכל ציר, היא נעה בין היסטריה להתמודדות.
בסך הכול מתמודדת עם הצירים . אנחנו מגיעים בסוף לבית החולים. יש פתיחה של 6.
יופי!  היא מרוצה  אבל רוצה אפידורל. אנחנו נכנסים לחדר הלידה.  כל ציר היא נושמת  ונשענת על המיטה אני רואה איך היא מכניסה אנרגיה לגוף. הכול מתקדם יפה.
המיילדת בודקת יש פתיחה של 8 – זהו מאוחר מדי לאפידורל.
אני רואה איך ההיסטריה מתעצמת. היא מתחילה לצעוק שהיא לא מוכנה ושיביאו לה את המרדים עכשיו.  הגעת עד כאן יש לך את הכוח להמשיך, אני אומרת.
פתאום זה מחלחל והיא מבינה, היא חייבת להמשיך, אין לה בררה ויש לה את הכוח.
היא ממשיכה. אנחנו סביבה, נותנים לה אנרגיה. היא לא אתנו, היא בבועה שלה, מקבלת אנרגיה וממשיכה. מגיע שלב הלחיצות. המיילדת מלחיצה "את לא לוחצת טוב. ככה היא לא תצא."

אני רואה איך שוב היא נופלת. " קחי אנרגיה… את עושה את זה טוב " אני אומרת. היא מצליחה להתעשת שוב. כמה לחיצות הראש יוצא. תינוקת בחוץ!

מחשבות על הלידה:
כמה פעמים בתהליך הלידה הייתה כמעט נפילה לדפוס של ההיסטריה ולאיבוד שליטה, בייחוד כשנאמר לה שלא תקבל אפידורל וכשהמיילדת נגעה בנקודות הפחד שלה כשאמרה לה שהיא לא לוחצת טוב והילדה לא תצא ככה.

אבל תמר הצליחה להתעשת ולהיאחז בכלים שלה להתחבר לעוצמה.

 חווית הלידה הזאת הייתה חזקה ומעצימה והוכיחה לה שהיא יכולה לקחת אחריות ולהתגבר על ההיסטריה.

תמר הצליחה, ע"י השינוי שחוותה בדמיון, לשנות את הדפוס בתת המודע שלה וע"י כך, ובעזרת הכלים שגילתה שהם הכלים שלה לעוצמה, הצליחה ללדת לידה טובה ולחוות חווית עוצמה אישית .

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







תגובות של פחד מהלידה ואיך אפשר לנצח אותו – הסיפור של תמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *