אזור הצפון והעמקים

052-8526261

info@emekporeh.co.il

 

כשאנחנו באמת רוצות לדעת איך היה בגן

״איך היה בגן?״ -״כייף…״

מכירות את זה?
אנחנו כל כך רוצות לדעת איך היה לו בגן, מה עבר עליו, איזה חוויות משמעותיות חווה, אולי קרה משהו לא טוב….
וכשאנחנו נפגשים, כל מה שאנחנו מקבלות הוא ״כייף״ פלקטי, דל, אחיד…. לא ממש יוצר תחושת קרבה.
אחרי פרידה לחצי יום, אנחנו כל כך רוצות לחוש שוב את האינטימיות. שואלות ׳איך היה?׳ מקבלות מענה שמשאיר אותנו יודעות פחות וכאילו בלי נקודת אחיזה….
אז, למה זה קורה?
ויותר חשוב- מה אפשר לעשות אחרת?
זה קורה כי רב הילדים לא כל כך מילוליים כמונו.
ואפילו אנחנו, אחרי יום מלא התרחשויות, גדוש רגשות וחוויות, כשיש בנו הכל מהכל- יהיה לנו קשה לעצור רגע ובמילה או כמה מילים לסכם ולתאר את כ—ל מה שהיה היום ושנשאר בנו. ויש הרבה שקרה ואנחנו לא זוכרים כרגע למרות שזה פועל בנו.
בקיצור, קשה לענות על שאלה כזו שמסכמת את היום. לנו קשה, ובטח לילד בגן, או אפילו בתיכון.
אז גם קשה לחוש, לזכור ולהכיל את הכל. וגם קשה להעביר הכל במילה או מילים. ואולי יש צורך אחר שדוחק כרגע את הרצון לשתף שגם הוא קיים?
אז, קודם כל בואו אנחנו ההורים, ננסה לזכור שלענות על זה, זה קשה עד בלתי אפשרי. ואפילו יכול להיות שלשאלה הזאת יש אפקט מכווץ…
אז,
מה אפשר לעשות במקום?
יש את העצה המקובלת להורים- לספר משהו על היום שלנו. לא לדרוש מהילדים לשתף קודם אלא בעצמנו לספר ולתת דוגמא, לשתף ולערב.
זה כמובן חיובי.
אבל,
מה האבל?
בכל זאת, הילד צריך להיות הראשון שבו מתעניינים. הוא בא קודם בסדר. הוא פחות יכול לחכות.
ומאד סביר שהוא צריך לפרוק, לשתף ורק צריך את עזרתנו בזה (ולא כל כך פנוי לשמוע ולחוות אותנו…).
מה ניתן לעשות?
אפשר לגשת ברובד לא מילולי. להתקרב לתת חיבוק ארוך (אם הם מוכנים לזה) ולנסות לחוש את פעימות הלב, את נוקשות או רפיון הגוף, את העור ומה שיש לו לספר לנו. יתכן שהגוף שלנו יוכל להכיל ולהדהד חזרה ואפילו לאפשר פריקה או נוחם-נועם משותף.
אם חיבוק הוא לא אופציה, אפשר לנסות ליצור מגע עיניים רך וממושך לאותן מטרות. לגשת ולהתכופף ולהסתכל ממושכות בעיניים, בלי שום כוונה או אג'נדה. פשוט להיות שם עם כל מה שקיים גם אם אין לזה עדיין מילים.
עוד אופציה היא להשתמש בעצמים חיצוניים.
כמו להגיש איזה אבן מעניינת או עלה ולהגיד: ׳תראי איזה עלה מעניין מצאתי, הוא בדיוק כמו שאני מרגישה׳ (ירוק ורענן, או שטוח, כפוף ועייפה…) ולהזמין את הילדה למצוא משהו שיהיה כמו שהיא מרגישה.
העיסוק המשותף הוא כבר פתח להתקרבות.
והתעסקות עם משהו גולמי מכילה באופן ראשוני, עושר של משמעויות ותכנים שמתאים יותר לתיווך של כ—ל מה שחי בה בילדה באותו רגע לאחר היום. או במילים אחרות ׳מה שלומך?׳ או ׳איך היה בגן?׳
אפשר גם לעשות תנועה או מחווה בגוף ולהגיד: את יודעת? אני מרגישה ממש ככה…" (ולהדגים בגוף מה שמביע את התחושה הפנימית האמיתית כרגע אצלי).
ולהוסיף משהו כמו: "ואיך זה יהיה אצלך בגוף?"
ולחכות סקרנית לתשובה…. זה לוקח זמן….

אז בפעם הבאה כשאתם רוצות לדעת כל מה שקרה לילד שלכן – כן להתקרב, לחוש, להתעניין, להזמין לשיתוף ולפריקה.
אבל,
תנסו למצוא אפיק שאינו מילולי, או שאינו מילולי בעיקרו.
ותראו מה קורה.
ותחזרו לספר פה….
__________

אם את מסתקרנת לחקור או לשמוע יותר,
אם עלתה לך שאלה, צורך בשיתוף או בירור–

מוזמנת לפנות אלי.
אשמח לשוחח!
בטלפון, בפרטי, במייל
בדף האישי שלי
050-7946006

באהבה,
לילך

גְדֵלִים – מהריון להורות
לילך בנימיני-קורש
מדריכת הכנה ללידה ודולה * מדריכת הנקה * ייעוץ הורות בגישת 'הורות מכבדת' * ליווי רגשי בשיטת BOT
7946006 -050 מושב מרחביה 6523602 –04
Lilach@Gdelim.co.il                                                                                    www.Gdelim.co.il

ליצירת קשר ושאלות, מלאי את הפרטים:







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *