איך ללמד את הילדים לדבר את מה שהם מרגישים
אנחנו מלמדים את ילדינו הרבה.
לכבוד גיל שנה קנינו לעידו פאזל של חיות.
ישבנו ביחד להרכיב וכך הוא גם למד להתאים את הצורה לחור שמחכה לה בפאזל, איך קוראים לכל חיה ואיזה קול היא עושה.
חלק מהדברים הם לומדים מחיקוי שלנו וחלק אנחנו מעבירים להם את הידע.
אני ממש לא מתכוונת לישיבה ליד השולחן לעשות שיעורים, הרבה לפני שהם נכנסים בשערי ביה"ס הם לומדים מאיתנו.
הם יודעים איך עושה פרה כי לימדנו אותם.
וגם איך נראה טרקטור (ילדיי גדלים במושב אז זו המילה הראשונה שהם אמרו אחרי אבא, אמא הגיעה הרבה אחרי).
בניגוד לישיבה ליד השולחן עם השיעורים מביה"ס, הלמידה הזו מתרחשת בלי חשיבה ותכנון מוקדם שלנו, לרוב.
היא פשוט קורית בהתנהלות היומיומית שלנו עם הילדים.
יכולה להיות במשחק משותף כמו הפאזל או בטיול בחוץ שהחתול מגיע פתאום.
היא גם יכולה להיות בקריאת סיפור משותף או מהשיחה שלנו איתם.
האם חלק מאותה למידה עוסקת גם באיך עושה ילד כועס? או איך נראית שמחה?
ילדינו חווים רגשות אבל לא יודעים מה עובר להם בגוף.
בדיוק כמו שלימדתם אותם איך עושה אותה פרה חשוב ללמד אותם מה הם מרגישים בגופם ואיך זה נראה.
ללמד אותם שיש שם למה שהם מרגישים.
תחשבו רגע על פעוט שלא מקבל עוד עוגייה, מבאס. ממש.
הוא רוצה עוד עוגייה ולא מקבל אותה, הוא מרגיש את עוצמת אי קבלת העוגייה בכל הגוף.
כשילד לא יודע להגיד מה הוא מרגיש ומה הוא צריך הוא לרוב מתנהג את זה.
ואיך נראית התנהגות כזו?
התקף זעם.
גם קפיצות או השתוללות בבית יכולות להיות ביטוי לרגש.
למדו את ילדכם מה הם מרגישים, איך קוראים לתחושה שהם מרגישים בגופם.
כדי לעשות זאת עליכם להבין מה הם מרגישים, תוכלו לקרוא על אמפתיה ואיך היא תעזור לכם.
כשתשקפו לילדכם מה עובר עליהם ומה הם יכולים לעשות עם זה הם ילמדו להגיד את הדברים לבד.
זה לא אומר שהם יפסיקו לקפוץ משמחה או לבכות כשהם עצובים (וטוב שכך).
אבל הם כן יבינו מה עובר עליהם ויכירו מה הם יכולים וגם מה הם לא יכולים לעשות כשהרגש מגיע.
בסופו של יום, כהורים אנחנו מלמדים את ילדינו להתנהל בעולם הגדול (אני יודעת שזה נראה רחוק אבל גם ללכת לגן זה חלק מהעולם הגדול).
אנחנו רוצים שילדינו ירגישו ויחוו את החיים עם מגוון רגשות, שידעו מה לעשות ואיך לווסת את עצמם אל מול אותם רגשות וכדי לעשות את כל זה,הם קודם כל צריכים להכיר בקיומם.