כמה מילים על כמה שמילה או הימנעות ממנה יכולות לשנות…

נניח שהיינו יכולים לחיות ביקומים מקבילים-
דמיינו לעצמכן את הסיטואציה הבאה:

אמא וילד, כבן שנתיים, מבלים בחצר חברים. הבן נוסע בבימבה והאמא בוהה ברקפות הנוי. ואז הילד רוצה להכנס לתוך הבית. עם הבימבה.
האמא אומרת (בחביבות ובכבוד): "אי אפשר להכניס את הבימבה, תשאיר אותה כאן".
הבן עוזב אותה למרגלות המדרגות, נותן יד לאמו ושניהם פוסעים יחדיו אל תוך המשך בילוי אחר הצהריים.

אבל לא כך היה.

תראו כמה דומה וכמה שונה:
… ואז הילד רוצה להכנס לתוך הבית. עם הבימבה.
האמא אומרת (בחביבות ובכבוד): "אי אפשר להכניס את הבימבה". (ודוממת ברגע האחרון)
הבן משתהה, חושב ואומר: "אני משאיר אותה כאן", עוזב אותה למרגלות המדרגות, נותן יד לאמו ושניהם פוסעים יחדיו אל תוך המשך בילוי אחר הצהריים.

מאד דומה, אבל איזה עושר של אפשרויות נפרש כאן כשהאמא עצרה ולא אמרה-הכתיבה את מה שיש לעשות. היא הציגה את הגבול המקובל כאן והניחה לילד להסיק את המסקנה, להחליט ולהכריע לגבי עצמו וגם לאכוף על עצמו את החוק האמהי שהסכים לקבל על עצמו.

אז ראו מה הרווחנו כאן:
מרחב אישי, כבוד, אפשרויות בחירה, התנסות בקבלת החלטות, מיומנות בשקילת היתרונות והחסרונות, שיקול דעת ולקיחת אחריות על התוצאה-פרידה.

אם כבר הבנתם אותי – זהו סוף הכתבה, בעצם.
אבל אם מעניין לכם, תישארו לקרא עוד קצת.

כמה מילות איזון ופרופורציות: נכון שבתקשורת טובה ומכבדת בין האמא לילד, גם 'טעות', 'מחדל' או 'פספוס' כאלה או אחרים לא תקלקל ותחסום פעילות טובה ושמחה, התקשרות בונה ועשייה מפרה ופתוחה.
אלא שכאן, בכתבה הזו, ננסה רגע לחוש בשוני של דקויות בתקשורת. אצל אנשים, כמו אצל אנשים, המציאות נפרטת לפרט ועוד פרט ועוד פרט. אנחנו סכום התנסויותינו.
כמובן שבד"כ נבחר פשוט (פשוט?) להיות, 'לזרום' ולנכוח עם ילדינו ללא הניתוח הדקדקני-מתיש-גוזל-הקסם הזה. אבל לפעמים כדאי גם וגם…

אז בואו ניקח התנסות אחת לדוגמא. וננסה להתבונן בה 'ברזולוציה גבוהה'.

אז בזה שהאמא עצרה בזמן, תווכה את חוקי המקום אבל לא 'תרגמה' אותם למסקנות אופרטיביות – מה התאפשר?

• האמא אפשרה לילד לקלוט את הסיטואציה ולהיערך אליה.
• האמא שדרה לו שהיא בוטחת בו להבין את המצב ולפעול בהתאם.
• האמא העניקה לו זמן ומרחב משלו – הרי הנסיעה בבימבה והביקור הם גם ובעיקר שלו. אז גם ההחלטות והעשייה כדאי שתהיינה שלו, הלא כן? לא רצוי לדחוק בו.
• הורשה לו להיות הבעלים של שיקול הדעת, לראות מה טוב לו עם הבימבה, על מה הוא מוכן לוותר, אם בכלל? להבין ולעכל את המשמעויות שלו בעצמו.

כל ההתנסויות האלה הן קטנות אך חשובות עד בלי די. בעזרתן נבנות, נדבך על גבי נדבך, כל האיכויות האישיות והכשרים החברתיים והקוגניטיביים שהן התשתית של גדילה, התבגרות והתפתחות.

• האמא פינתה לו את הבמה – זה הוא שהחליט שהוא נפרד מהבימבה. פרידה היא מיומנות ממש מרכזית בחיים מלאים ומאושרים.
• בנוסף, הוא לקח אחריות על הפרידה – חשוב כשלעצמו. אנו רוצים לעודד לקיחת אחריות והתנסות בזה!
• את הקושי שבפרידה – הוא לא 'הפיל על' המבוגר שאיתו. הרי מאד נפוצה האפשרות שהוא היה עולה עם אמו, אך ממשיך ליבב ולמחות: "אבל אני רוצה את הבימבה", "בימבה, בימבה" וכו'. מוכר לכם? כשאפשרו לו לקחת את האחריות באופן חופשי – לא עודדו ולא יצרו את הדפוס ה'פולני' המאשים, המייבב, הקורבני (שכל-כך קל לכולנו לגלוש אליו) והוא באמת יכול היה להיות שלם ושמח עם הבחירה שלו.
• וכל זה באווירה מוגנת תומכת, אינטימית, ובסיטואציה קטנה ופשוטה. מתי נרצה שיילדנו ילמדו את זה – במצבים קשים, מורכבים בסביבה אדישה או עוינת? או תחת כנפינו וחסותנו?

הגזמתי? כל מגדל ההנחות והמסקנות הזה ממשפט בודד וקצר שלא נאמר?
אז זהו שכן!
הרי יש דפוס נפוץ בילדים (ובמבוגרים) של עשייה תוך המנעות מאחריות, של יבבות והאשמות.
ובעצם זו תגובה של מרמור והתקוממות כנגד המטפלים הבוגרים שגוזלים מהילד את ההתמודדות וההתנסות. לרוב זה קורה, מבלי שהילד (והמבוגר) מודעים למהות המשתלטת וודאי ללא יכולת למלל את החוסר במילים.

אני מאמינה בכל לב, שמחוות קצרות כאלה של אמון ובטחון בילד מצד אחד ושל בניית התנסויות מאתגרות אך בונות  מצד שני – מובילות בדרך החיים, לאט לאט ובהיחבא למארג בריא ועשיר בתוך המשפחה. המיתרים השמחים והבוטחים נרקמים בו זמנית בכל כך הרבה מישורים ורבדים– פנימה והחוצה, עמוק ולמרחבים, סמוי וגלוי – כך ש'פתאום' אנו מגלים ונהנים מהפירות שלנו.

אשמח מאד, תחשבו ותכתבו לי על דוגמאות שכאלה.

ואם הילד היה מחליט אחרת? (לא לוותר, להישאר עם הבימבה, להתעקש לעלות איתה במדרגות) מה כדאי לעשות אז?

לצאת מנקודת הנחה של פחד, של 'מה יקרה אם' – זו טעות, לדעתי.
מחשבות ופחדים ו'אנרגיות' משפיעים רבות על יחסי הגומלין בין אנשים.
אם נחשוש ונגביל צעדינו בהתאם לפחדים – לשם נגיע (למושאי החששות) ולא להיכן שאנו רוצים.

ולשאלתנו – אם היה בוחר אחרת, היינו נוהגים אחרת.
או נשארים למטה, או מדברים\משוחחים\מתלבטים, היינו מקשיבים זה לזו ומוצאים פתרונות שיענו על צרכינו-שנינו.
נשמע נורא מסובך? זה פשוט, גם אם לא קל.
נשמע פשוט, פשוט מדי? פשטני? אז ככה, המציאות וההתנסויות מעניקות לזה עומק וממשות.

ועוד מילה על ההבדל הקטן בנקודות הפתיחה (משפט שהוסף או שנמנע)
מכירים את העקרון של מערכות כאוטיות שבהם שינוי מקרוסקופי בנקודות הפתיחה יובילו לשינוי מהותי בתוצאות הסופיות.
מתחבר לכם?

מה היא הורות ומשפחה אם לא מערכות 'כאוס' לתפארת…

אם את מסתקרנת לחקור או לשמוע יותר,
אם עלתה לך שאלה, צורך בשיתוף או בירור,
אם משהו כאן ממש 'הקפיץ אותך' –

מוזמנת לפנות אלי.
אשמח לשוחח!
בטלפון, בפרטי, במייל…
בדף האישי שלי
050-7946006

מתרגשת לספר לכם שבקרוב, נפתח קורס התמקדות, ממש אצלנו בעמק, שרלוונטי במיוחד לאתגרי הורות, בהנחייה משותפת של דלית קרני, מנחה ותיקה להתמקדות, ושלי.
מוזמנות לקרא על זה יותר כאן.

באהבה,
לילך

גְדֵלִים – מהריון להורות
לילך בנימיני-קורש
מדריכת הכנה ללידה ודולה * מדריכת הנקה * ייעוץ הורות בגישת 'הורות מכבדת' * ליווי רגשי בשיטת BOT
7946006 -050 מושב מרחביה 6523602 –04
Lilach@Gdelim.co.il                                        www.Gdelim.co.il